אני מרגישה כמו קלישאה של עצמי.
יושבת במשמרת לילה, מנסה למלא את השעות המתות ובעיקר לא להירדם.
בין ציור מנדלה לקריאה בספר שאתה המלצת אני מוצאת איזה רצון לכתוב, להביע. דברים מוזרים קורים בזמן האחרון.
זאת תקופה כזאת שהכל משתנה והמסכות מתחילות להתפורר. העבודה על הגבולות מפקסת אותי אבל גם מאוד מבלבלת. אני מרגישה שאני הולכת על גבולות שהם טאבו, בין ערות לשינה, בין פיכחות לשיגעון. שום דבר כבר לא מובן מאליו.
אני מרגישה שהמציאות כפי שהיא משתקפת מהעיניים שלי היא לא האמת האבסולוטית כמו שחשבתי רוב חיי. אני מגלה עוד חושים ומרגישה עוד מימדים וזה מרגש אותי וגם נורא מפחיד.
יש לי פיקים של הצלחה ורגליים קרות. אני מפחדת לגלות את האמת. יש בי רצון מאוד גדול לחקור את מעמקי התודעה, אבל הוא מלווה בפחד מאוד גדול לאבד את האחיזה במציאות ולהשתגע.
אני מרגישה כאילו עשיתי טרק, אני רגע לפני הנקודה שבה הנוף נפתח ונגמרת הנשימה אבל אני מתמלאת באושר כי אני יודעת שעבדתי קשה בשביל להגיע למקום הזה. אז לפני שאני מגיעה, יש את הרגע הזה שאני מתחילה להרגיש את אוויר הפסגות, אבל זה נראה כל כך רחוק. אני כבר עייפה וקשה לי ובא לי פשוט ליפול, כי אם אמשיך עוד צעד אני אמות. הפסגה כל כך קרובה אבל גם כל כך רחוקה. בא לי לחזור אחורה.
אולי טיפסתי מהר מדי?
