17.10.22

כבר כמעט שנה עברה מהרגע שבו הגיתי לראשונה את הרעיון של ליצור לי בית באינטרנט בעודי נודדת בין חופי סיני וכותבת את ספרי הראשון, עד לרגע הזה שבו זה קרה. 

האתר באוויר והוא מלא בתוכן שאני יצרתי. זה מטורף לראות את היצירה הזאת שלמה, ולראות אותי בכל פרט שעיצבתי עבור הבית הזה.

כל זה קרה בליווי של הדולה העסקית שלי, אורין אגני.

והמלאך בונה האתרים – זך חנדלי.

בלי שניהם לא הייתי נמצאת בנקודה שאני נמצאת בה היום.

כשהאתר היה לקראת סיום הייתה לי פגישה עם אורין. שאלתי אותה – אוקיי מה עושים עכשיו עם כל זה? מה הצעד הבא?

היא אמרה לי – עכשיו חוגגים. 

שאלתי את עצמי איזה סוג של חגיגה אני רוצה. הבנתי שאני רוצה להזמין את כל אהוביי מהמסע של הנוודית היחפה להתאחד איתי. לחגוג את האהבה שהיא אני. 

הבנתי גם שאני רוצה רק את האנשים שנכנסו לי עמוק ללב. אנשים שאני מרגישה הכי בנוח לזרוח בנוכחותם. שמכירים אותי לעומק ואני אותם. 

יצרתי קבוצה בווטסאפ של אהוביי מכל הזמנים, והזמנתי אותם אליי – לבית המקדש של הלב שלי.

בבית היפואי שלי ושל אלייזר. בית מלא פוטנציאל שלא יצא לנו לממש. החלטתי שזה הרגע של הבית לזרוח – באור שלי. 

התרגשתי לקראת האירוע ברמות של כלה. 

לפני כמה שבועות הייתי לראשונה בחיי במסיבת רווקות של חברתי משכבר הימים – המהנדסת המלכותית. 

זה היה מרגש בשבילי כי אנחנו חברות המון שנים, מאז כתה ט' או י'. אין לי עוד חברים שנשארו מהתקופה ההיא וזה כיף שיש אנשים שהולכים איתי דרך ונשארים בחיים.

במסיבת רווקות שלה התכנסנו כל החברות שלה לחגוג איתה. וחשבתי על זה שזה מאוד מיוחד לפגוש אנשים מכל מיני תקופות חיים במקום אחד. 

כשיצרתי את האירוע הרגשתי שזה קצת כמו מסיבת רווקות.

רק שאני לא מתחתנת בקרוב, אז קראתי לזה ביני לבין עצמי – מסיבת רַוָּקוּת. למרות שאני גם לא בדיוק רווקה עכשיו, וגם זאת נקודת ציון שחגגתי באירוע הזה.

יצרתי חגיגה בקונספט של לושקין הנוודית היחפה. הזמנתי את כל אהוביי, כולל אקסים. אלה שאני עדיין בקשר כלשהו איתם. אהובים שלי.

היו רגעים לפני שחשבתי לבטל. פחדתי שאף אחד לא יבוא. או שיהיה נורא מוזר.

בסוף החלטתי ללכת על זה.

כל השבוע שלפני הייתה חניכה לקראת האירוע. הייתי צריכה להכין את הכלי שלי כדי שאוכל להכיל את כל האהבה הזאת. חניכת הזדככות.

את השבוע שעבר העברתי בלהתגעגע למלאך האדמוני בין כל שאר הדברים שקרו. אחרי המפגש בינינו כשחזרתי מלונדון, הרגשתי שאני צריכה ללמוד להרפות. לאהוב ולשחרר. אז שחררתי והייתי הנוודית היחפה בעירי והיו מלא הרפתקאות נעימות וכיפיות שלי עם עצמי ועם אהוביי שהם לא הוא. המשכתי להתבונן בתחושות הקשות שפגשתי ביום כיפור – הילדה הנזקקת שבתוכי, שמרגישה לא בטוחה כשהוא הולך. אפילו שכשאני איתו אני מרגישה הכי בטוחה בעולם. 

ביום שבת הגעתי לתובנה, שמה שגורם לי להרגיש חוסר בטחון כשהוא צריך מרחק זה לא הספייס. כי ספייס זה חשוב במערכות יחסים. ואני רוצה שיהיה איתי רק כשהוא רוצה להיות איתי. אבל כל פעם שאנחנו נפרדים, במיוחד ברגע שהרגשתי שהוא צריך מרחק ממני כי זה נהיה אינטנסיבי בינינו, אני מפחדת שהוא אף פעם לא יחזור. כי זה כבר קרה כל כך הרבה, וקשה לי לסמוך.

הבנתי שמה שאני צריכה זה גבול. להגדיר את הקשר בינינו. לקרוא לזה בשם. 

זוגיות. איזה מילה מפחידה בשבילי. כמה אני רוצה וכמה אני מפחדת שאני אגיד את המילה ואז הגבר שעומד מולי ירעד מפחד ויברח ממני. כי הוא עדיין לא שלם עם עצמו. כי הוא מפחד להיבלע. כי הוא רוצה להיות עם אחרות. 

הבנתי שאני חייבת את זה לעצמי. לשמור על הילדה הפנימית שלי. לתת לה להרגיש הכי בטוחה בעולם. וזה אומר – לתקשר מול המלאך האדמוני את הרצון שלי מולו. ולקחת בחשבון שיכול להיות שהוא יבחר ללכת. וזה בסדר. מותר לו.

באיזשהו מקום בתוכי כבר שחררתי אותו כבן זוג, כפרטנר לחקירה אינטימית מינית משותפת. הסכמתי לראות בו חבר למסע, שעברנו פרק של מחקר אינטימי מיני בחברות שעומד להסתיים. היה לי כיף גם להרגיש את עצמי בלעדיו. להיות המכשפה המקומית שאני, ולחקור אינטימיות עם גברים שנקרים בדרכי. המפגש איתו מביא לחיים שלי אינסוף פגיעות. שזה מבורך אבל גם לא פשוט. ואני רוצה פשטות בחיים האלה. כמה שיותר. אז הגעתי למסקנה שלכאן או לכאן, הכל מדויק. אני נשארת איתי. 

אמרתי לו שהגעתי לתובנה בנוגע ליחסים שלנו ואני רוצה לשתף. נפגשנו בים קצת אחרי השקיעה. הלכתי ברגל על הטיילת וראיתי משפחות צעירות. אמא ואבא וילדה קטנה. פתאום המחשבה על להיפרד ממנו העציבה אותי. כל כך רציתי ללכת ברחוב ולהחזיק ידיים, להיות ביחד מעבר לכל ספק. 

הגעתי לחוף בצפון יפו ושם הוא היה. יפה ורטוב אחרי טבילה. הוא היה רעב והתחשק לו קרפ. התחלנו ללכת לכיוון ברטון בשדרון וושינגטון. היה לי דחוס בצפיפות של העיר. לא הבנתי למה אני גרה כאן, ואיך קרה שנרשמתי ללימודים ברמת גן כשאני בכלל רוצה להיות מוקפת בטבע. פתאום כל הפחדים צפו בי שוב. המלאך האדמוני אמר לי שאני הולכת מהר. והחזיק לי את היד. האטנו את הקצב. פתאום הרגשתי איך אנחנו יוצרים בועה של אהבה בתוך האינטנסיביות שוק הפשפשים. זה הרגיש טוב.

הגענו לברטון וכשהוא התחיל לאכול הגיעה מישהי שאני מכירה. דיברתי איתה הרבה. גם כי הוא אכל וגם כי פחדתי לדבר איתו על מה שרציתי לדבר. הוא היה הרבה בשקט ואז הגיע האוכל שלה וחזרתי אליו.

הוא עזר לי בכך ששאל על מה רציתי לדבר איתו. דיברתי איתו על הצורך בגבולות ברורים כדי שיהיה לי בטחון באהבה הזאת גם כשהוא רחוק ממני.

זה הפחיד אותו. הוא היה בזוגיות מאוד ארוכה, תשע שנים, עם אהובתו מהתיכון. זה היה קשר מאוד סימביוטי. הם בילו את רוב זמנם ביחד. הוא לא ידע לשים לה גבול, לבקש את הלבד כשהוא היה זקוק. 

אני רואה אותו ואת התהליך שהוא עובר, והבנתי למה הוא מפחד להיכנס עוד פעם לקשר ולהיאבד. להיות כל כולו בשבילי ולשכוח מי הוא. זה לא מה שאני רוצה. לא בשבילי ולא בשבילו.

בשבילי זוגיות זה צמיחה. זה להיות אחד בשביל השניה בתוך המסע האינדיבודואלי. לתמוך, לאהוב ולשחרר. כמו פרח שנותנים לו מים ושמש והוא כבר יודע איך לפרוח. לא צריך להסתכל עליו כל הזמן. התהליך קורה בכל רגע. 

הייתה שיחה קשה. ניסינו להגדיר דברים במילים והתבלבלנו. אני הייתי מאוד פגיעה. הרגשתי שהוא הולך לוותר על הדבר המיוחד שיש בינינו בגלל הפחד שלו, ולא הבנתי איך הוא עושה את זה, איך זה הגיוני בכלל.

כי הרי מה שיש בינינו זה כבר כל מה שאני רוצה. אני לא מבקשת ממנו שיתן לי יותר ממה שהוא רוצה ויכול לתת. ואפשר להיפרד גם אם רוצים. זה לא אומר שנישאר ביחד לכל החיים. אבל רציתי לתת לזה צ'אנס, להיות באמת. להרגיש את עצמנו כזוג בעולם, ולראות מה קורה. 

הרי הוא כבר הכניס אותי הכי עמוק לתוך הלב. אמנם יש עוד הרבה מה לגלות, ואנחנו רק בהתחלה, אבל אנחנו בעומקי העומקים של הנשמה וכבר פגשתי את כל המשפחה שלו כולל את הסבתא המלכותית שלו. אז לא הבנתי איך הוא מוותר בלי שבכלל ניסינו, כשכל כך נעים לנו ביחד וזה מאוד ברור לשנינו.

אמרתי לו שאם לא אז אני הולכת כי הלב שלי לא יכול לעמוד בזה. כבר ככה הכל פתוח ואני סופר רגישה אז אם הוא לא רוצה לתת לי את הבטחון בנוכחות שלו אני לא מסוגלת להישאר. 

הוא אמר שהוא לא רוצה שאני אתרחק. שזה מפחיד אותו גם אבל שהוא מפחד מזוגיות כי הוא מרגיש שהוא צריך איטיות. והרבה זמן אינטגרציה עם עצמו. והוא לא רוצה להיות במקום שהוא מרגיש שמצופה ממנו להיות נוכח כשהוא לא מרגיש שהוא רוצה. 

אמרתי לו שזה לא סותר, והוא לא צריך להיות איתי כל הזמן, רק שנתקשר את הדברים. שאני לא ארגיש כל פעם שהוא צריך ספייס שהלב שלי בסכנה.  

היו הרבה מעגלים בשיחה הזאת. הפחד שלי והפחד שלו נפגשו בעוצמה. באיזשהו שלב הייתה איזו הפגנה בשדרה ונהיה נורא רועש ואמרתי לו שאני רוצה ללכת. הרגליים לקחו אותנו לכיוון הדירה שלו. שאלתי אותו אם הולכים אליו והוא אמר שאפשר ואפשר גם להמשיך לטייל. רציתי לבוא אליו. לא ידעתי אם לישון, אבל עוד לדבר. עוד להתחבר. כי הרגשתי שעם כמה שזה מורכב שנינו רוצים להגיע להבנה משותפת. לא הרגשתי אותו נסוג ונעלם, שזה הפחד הכי גדול שלי מול גברים. 

המשכנו לדבר על פחדים ונהיה יותר נעים בתוך המערה המשחקית שלו. הקראתי לו דברים שכתבתי במהלך השבוע והוא הקשיב. ואז היה עוד רגע שהרגשתי שהוא מתרחק ורציתי ללכת משם. אמרתי לו שנמאס לי מהמעגלים האלה ובוא פשוט נשחרר כי לא חייבים, והלב שלי יכאב לכמה ימים אבל הכל יהיה בסדר ונישאר חברים.

ואז דיבר את הפגיעות שלו והוא היה כל כך יפה בעיני באותו הרגע. 

הבנו ששנינו רוצים את אותו הדבר בתכלס רק מאוד מפחדים כי הרבה זמן לא היינו במקום הזה. בקרבה כזאת באנושיות. 

הוא הזמין אותי להישאר. נשארתי לישון וזה היה כל כך נעים להרגיש קרובה אליו בגוף ובנשמה. להרגיש שהוא כאן איתי נוכח ואני יכולה להרפות לתוך האהבה הזאת. להרפות מכל המשא הכבד שאני נושאת של גברים שפוגעים בי. הרגשתי את פעימות הלב שלו וידעתי מעבר לכל ספק שהגבר הזה אוהב אותי. 

יום ההשקה הגיע, ואיתם כל המלאכים של חיי. טוב, לא כולם. היו כאלה שלא הגיעו. אבל היו הרבה שכן, וזה מה שחשוב. 

ארגנתי את הבית ממש יפה, קניתי שטיח חדש ומלא אוכל ושתיה. רציתי שיהיה שפע. למרות המינוס שהולך וגדל, בשבילי ובשביל האהובים שלי מגיע את הטוב ביותר.

אחרי כל ההכנות הרגשתי קצת חרדה. פחדתי שאף אחד לא יבוא. למרות שידעתי שיש הרבה שמתכננים להגיע, פתאום קצת פחדתי מהסנריו של הקיץ של אביה. 

שתי חברות אהובות באו לפני לתמוך בי. אחת מהן, ילדתי הקוסמית האהובה, הכינה לי כלים מקרמיקה, קסומים ממש. ברגע הזה שבו אני כותבת אני שותה יין לבן מכוס שהיא הכינה וכיף לי להיזכר ברגע שבו היא העניקה לי את המתנה שלה לכבוד הגדילה שלי.

אנשים התחילו להגיע לאט לאט. ופתאום הבית היה מלא באנשים שכל מה שמחבר בין כולנו זה האהבה שהיא אני.  

תהיתי איך זה יעבוד, להפגיש את כל אהוביי במקום אחד. וכשזה קרה זה הרגיש כמו הדבר הכי הגיוני בעולם. עם כמה שזה משוגע. 

התרגשתי ועם זאת הייתי מחוברת לעוצמה. דיברתי וקולי נשמע בבירור. 

הרבה פעמים קורה לי שקשה לי לדבר כשיש הרבה אנשים, אבל הפעם זה לא קרה. כל אחד ואחת מהנוכחים בחלל היו נשמות שנכנסו לי עמוק ללב.

ישבנו במעגל והודיתי לכל אחד באופן אישי על השיעורים הנשמתיים שעברנו ואנחנו עוברים ביחד – המענגים והכואבים.

האירוע הזה מילא אותי באהבה כלפי עצמי וכל היצורים הברואים.

הייתי צריכה את זה, עבור עצמי, להיזכר בכל ההישגים שלי – השפע שכבר קיים, כדי שאוכל להמשיך ללכת בדרך. לצאת לאור. להעניק את המתנה שלי לעולם. להזכיר לעצמי שזה שווה הכל. כי אהבה היא מה שחשוב באמת בחיים האלה. 

אני צריכה כסף כדי להתקיים בחיים, זה נכון. לחיות זה יקר. ואני רוצה להיות מסוגלת לחיות את החיים כפי שאני רוצה לחיות אותם – ושכסף לא יהווה מגבלה עבורי. 

לכן אני לא מאפשרת לכסף להיות מגבלה. אפילו שעכשיו אני במינוס נרשמתי ללימודי משחק שעולים הרבה כסף, כי אני מאמינה שהכסף יגיע, אני פשוט לא יודעת ממי ומתי. ולמרות שזה מפחיד, אני בוחרת לחיות ככה.

אני זוכרת שהחיים זה משחק. והמשחק של המטריקס הוא מאתגר כי הוא נבנה כדי שבני אדם יהיו עבדים של השיטה, אבל אני מאמינה מעומק הלב שהמתנה שלי היא פרייסלס, ואני ראויה לקבל כסף עבור השירות שלי לעולם. וזה בשבילי לנצח את המטריקס.

לא באתי לכאן כדי לעבוד בעבודות לא מתגמלות שלוקחות ממני את כל האנרגיה. ולהישאר חסרה. כמו שהיה עד לא מזמן. 

והייתי צריכה את זה בשביל ללמוד על העולם, אני לא מצטערת על דבר.

עכשיו אני לומדת לבקש כסף עבור השירות שלי. זאת אחת מהסיבות שעבורן יצרתי את את האתר הזה, להסכים להיות עסק, מעבר לאדם הפרטי שאני. אבל הכסף הוא לא המהות, הוא רק אמצעי להתנהל בעולם. המהות היא להזכיר את הנוכחות של אהבה בכל. לעזור לנשמות שמרגישות אבודות בדרך לחזור למרכז של עצמן. כמו שאני עוזרת לי לחזור למרכז של עצמי. עם הכלים המיוחדים שאספתי במסע שלי, שאני יודעת שיכולים לעזור לעוד נשמות. וזה מה שאני רוצה. 

אני לומדת כדי להיות צינור לאור, להעביר משהו שהוא מעבר אליי באופן אישי וספציפי, דרך הגופנפש האישיים והספציפיים האלה. לושקין הנוודית היחפה. אמנית של החיים. 

זאת הסיבה שאני רוצה להעמיק במשחק. דרך המשחק אני מגלה עד כמה אני הכל ולא כלום, בעת ובעונה אחת. ואני יכולה להעביר דרכי את החוויה האנושית כולה, ברגע אחד של נוכחות. על במה. וזה גם האתגר שלי. להסכים להיות על הבמה, כשהאור עליי. להיראות. 

אני יודעת שאני נוגעת ללב. כשהתבוננתי עמוק בעיניים של כל מי שהיה כאן וחגג איתי את האהבה שהיא אני, ראיתי כמה עמוק אני נכנסתי ללב של הנשמה הזאת שמתבוננת בי. כמה המפגש הזה חשוב לנו במסע של החיים. 

אז אני מוכנה לצאת לאור. עכשיו אחרי שכינסתי את כל הנשמות היפות שפגשתי במסע סביבי, ונזכרתי כמה צורות יפיפיות יש לאהבה בחיי.

ובמיוחד אני מודה על צורה אחת יפיפיה לאהבה שהכינוי שלו בבלוג הזה הוא המלאך האדמוני. אהובי. עומד בגבורה בכל הסיפורים שלי על המחקרים האינטימיים. בלי שיפוטיות, בלי היאחזות.  רק אהבה שהולכת ומתעצמת בכל רגע. מאפשר לי מרחב אינסופי להביא את עצמי. הוא משקף לי את עומק הפגיעות היפיפיה שבי, ומלמד אותי שאפשרי עבורי להתפתח מתוך עונג, ולא רק מתוך כאב. זה חדש עבורי, ומרגש אותי עד עמקי נשמתי.

אני מאוהבת בריקוד האהבה שלנו, שמתנגן בקצב פעימות ליבנו. 

אני לומדת להרפות לתוך האהבה האינסופית שהוא מעניק לי בנוכחותו הזכרית הרכה. 

אני מתרגשת מהדרך המשותפת שלנו, שאין לי מושג לאן היא מובילה, אבל זה מרגיש כל כך נעים, לאהוב ולשחרר.

לתת לאינטימיות לחשוף את עצמה. לאט לאט. אין מה למהר. אין לאן להגיע.