היום היה לי יום ראשון בעבודה. קמתי במצב רוח אדום, ולבשתי שמלה אדומה. היה קריר בבוקר אז שמתי ג'קט מחויט בצבע בורדו, וסניקרס בצבע תכלת עם אבטיח רקום. הרגשתי טוב ממש. באתי למשרד וישר מישהי אמרה לי "וואו כמה אור הבאת איתך" והמנהל הגדול שכולם מפחדים ממנו חיבק אותי ולא היה יכול שלא להגיב למראה האדום שלי אחרי שהוא היה רגיל לראות אותי בכחול לבן. אני מבינה כמה צבעים משפיעים עלינו בני האדם. איך כל צבע מוציא משהו אחר מהאישיות והשילוב בינהם ואיך שהבן אדם נושא את עצמו כשהוא לובש צבע מסוים. זה משחק שממש כיף לי לשחק בו.
הרגשתי שאני נורא בולטת שם, וזה הרגיש טוב. כמעט כולם ממש שמחו שבאתי, חוץ ממישהי אחת שעובדת שם כבר שנתיים והרגשתי שהיא חווה אותי כאיום. איכשהו זה תמיד קורה לי במקומות עבודה חדשים, אבל הפעם אני מרגישה שזה לא מפעיל אותי כמו פעם. זה לא מכווץ אותי. אני יודעת שמותר לי להיות מי שאני וזה לא אמור לאיים על אף אחד אחר, ואם מישהו תופס אותי כאיום אז זאת הדרך שבה הוא בוחר להסתכל על העולם ולא כדאי שאני אקח את זה באופן אישי. פעם הייתי מתכווצת ומנסה לבלוט פחות, אבל היום אני מרגישה שאין שום סיבה שאני לא אהיה הכי טובה שאני יכולה, בטח שלא בשביל לגרום לאחרים להרגיש יותר טוב עם עצמם.
אחרי העבודה אמא באה לעזור לי להתקין רגליים למיטה. היא באה עם כל הציוד שצריך – ארגז כלים, מברגה חשמלית. זה ממש מרשים אותי שהיא אישה כזאת. תמיד היא הhandy man בבית וזה כזה קול. הרמנו את המיטה ביחד והתקנו ביחד את הרגליים. שמחתי שאפשר לעשות bonding עם אמא בגיל 25, זה מראה לי שאף פעם לא מאוחר מדי לתקן, ונותן לי תקווה.
