אברא כאדברא
כשאני מציגה את עצמי בפני אנשים כמכשפה מקומית, זה מעורר כל מיני סוגים של תגובות. הרבה אנשים נרתעים מהמילה מכשפה. או מסתקרנים, או מתבלבלים. הרבה אומרים לי – אם את מכשפה, אזתעשי לי קסם, או – את יודעת לעשות כישופים?
אני מרגישה שיש המון בורות סביב הנושא של כישוף וקסם בעולם המודרני. ואני כאן כדי לתת מידע בנוגע לקסם העיקרי שאני עובדת איתו. אז למי ששאל את עצמו למה אני קוראת לעצמי מכשפה ועדיין לא לגמרי הבין – זאת התשובה המורחבת שלי.
למרות שיש בימינו המון מכשפות שעוסקות בפרקטיקות שונות של כישוף – רוב הטכניקות עוסקות בריפוי – דרך מגע, צמחים, צלילים, ראיה על חושית ועוד. עדיין רוב בני האדם בתרבות המערבית לא מודעים לכוחות הקסם הפועלים בעולם, ויש הרבה פחד מהלא נודע. אני יכולה לומר שהרוב המוחלט של המכשפות שאני פגשתי הן מכשפות אור, שנמצאות בשירות למען האנושות ומביאות ריפוי לעולם.
נשים עוצמתיות, מחוברות לטבע, לאינטואיציה. לא מפחידות בכלל. אני לא אגיד שאין מכשפות שחורות בעולם. האמת היא שיש. ובעיני, חשוב לדבר על כישוף וקסם גם כדי לדעת ממה כדאי להיזהר.
אולי בבלוג אני אכתוב מתישהו על סוגי הקסם שקיימים בעולם, אבל במשפט אני אגיד שכל אדם העוסק בכישוף שמציע שירותים ששוללים רצון חופשי של אדם אחר – החזרת אהבה, קללות..מאוד מומלץ להימנע. גם אם לרגע זה ירגיש טוב, זה עלול להוביל להשלכות מאוד לא נעימות.
אני מרגישה שחלק מהשליחות שלי בעולם היא לרפא את המילה מכשפה. אני אשתף בכנות שזה לא תמיד פשוט הבחירה לשים על עצמי את הטייטל הזה. אני ניראת הזויה בעיני רוב האנשים כשאני אומרת לראשונה שאני מכשפה, ואני יודעת שחלק מהאנשים מפחדים ממני ולא רוצים להתקרב ברגע שאני אומרת את זה. ובכל זאת – אני בוחרת להתמודד עם כל מה שזה מעלה, כי חשוב לי לעורר את המודעות לקסם. רוב האנושות נמצאת תחת כישוף תרדמת קולקטיבי, שגורם לנו לשכוח מי אנחנו באמת. לשכוח את הכוחות שלנו. את העוצמה שיש לכל אחד מאיתנו מעצם היותנו בני אדם.
אנחנו חיים בתקופה של התעוררות קולקטיבית. אנשים מתחילים לראות את הריקבון במערכות הישנות, וליצור מערכות חדשות – בהרמוניה עם אמא אדמה וכל היצורים הברואים.
אם הגעת לכאן כנראה שזה לא קרה סתם, ואני ממליצה להמשיך לקרוא.
הדף הזה מוקדש לקסם העתיק – אברא כאדברא.
אנחנו חיים בתקופה של התעוררות קולקטיבית, אנשים מתחילים לראות את הריקבון במערכות הישנות, וליצור מערכות חדשות - בהרמוניה עם אמא אדמה וכל היצורים הברואים.
הדף הזה מוקדש לקסם העתיק - אברא כאדברא.
הייחודיות של החיה האנושית, לעומת שאר החיות בטבע, היא היכולת שלנו לתקשר מילולית, לספר סיפורים.
היכולת להתבטא במילים ולבטא רעיונות מופשטים, היא קסם. באמצעות הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, אנחנו בוראים את מציאות חיינו.
רוב בני האדם משתמשים במילים ולא מקדישים תשומת לב לפלא הזה, היכולת המופלאה לבטא את מה שקורה בתוכנו באופן כזה שאדם אחר ששומע ומבין את השפה שאנחנו מדברים, יכול להבין את הכוונה שלנו.
המסרים שאנחנו מעבירים אחד לשניה עוברים גם דרך שפת הגוף שלנו והאופן שבו אנחנו מבטאים את המילים, אבל למילים יש כוח בריאה עוצמתי, ועליו אני רוצה לדבר בעמוד הזה.
הנה דוגמה, תראו את הפלא שמתרחש ממש כאן ועכשיו – אתם קוראים את המילים שאני כותבת, ואני מעבירה לכם את האופן שבו אני תופסת את הקסם של הביטוי המילולי. אתם לא צריכים להכיר אותי או לשמוע אותי, ובכל זאת אתם מקבלים הרבה מידע על מי שאני דרך האופן הספציפי שבו אני מתבטאת. אתם מצליחים להרגיש את האנרגיה שלי שעוברת בין המילים. זה קסם.
עכשיו אני אסביר למה אני מתכוונת שאנחנו בוראים את מציאות חיינו דרך המילים. אני יודעת שרוב האנשים לא מצליחים לראות את הקשר בין המחשבות שלהם לבין מציאות חייהם, וחיים בתחושה שהחיים קורים להם, ולא הם הבוראים של המציאות שאותה הם חיים.
בתוך הדיאלוג הפנימי, יש הרבה מלל, אנחנו כל הזמן חושבים – במילים ותמונות. על דברים שהיו, דברים שיהיו, פחדים, חששות, רצונות… אנחנו לא שולטים על זה. יש לנו אוטוסטרדה של מילים בתוך הראש שלנו ואנחנו פשוט חיים בתוך גלי המחשבות שלנו. זאת השיחה הכי קולחת שיש לנו, היא מתקיימת בינינו לבין עצמנו והיא כמעט ולא מפסיקה.
כשאנחנו מרגישים חסרי שליטה בנוגע לחיים שלנו, החוויה היא שאנחנו קורבן של נסיבות חיינו. השאלה שחוזרת על עצמה – למה זה קורה לי? תחושה של חוסר שליטה, חוסר צדק וחוסר הבנה. פחד מאסון. פחד ממוות. וכל הדברים שמפחדים מהם בסוף מתגשמים. גם אם זה לא מתגשם בתוך המציאות ברגע הזה, הפחד מהאסון מייסר לא פחות.
מה הפלא שכשזרם התודעה כל הזמן מופנה לדברים הכי מפחידים וגרועים שיכולים לקרות – הם אכן קורים?
אני לא אומרת את זה בשיפוטיות, אני בעצמי הרגשתי קורבן של המציאות במשך רוב שנות חיי. הרגשתי שכל הדברים הכי גרועים קורים "דווקא לי". כאילו לא כולם סובלים. הסבל שלי היה נראה לי מיוחד במינו. בדיעבד, כשאני מתבוננת לאחור על מי שהייתי, אני מבינה שהדבר שסבלתי ממנו בעיקר היה חשיבות עצמית יתרה. ומתוך ההעמקה שלי בעבודה תודעתית עם בני אדם, אני יכולה לומר שרוב רובנו סובלים מחשיבות עצמית יתרה. כשאנחנו נמצאים בתוך לופ של קורבנות, נדמה לנו שאנחנו סובלים יותר מכולם. החיים שלנו נראים לנו טראגיים. וזאת אכן טרגדיה. אבל מכיוון שאנחנו הבוראים, יש לנו אפשרות אחרת.
בואו נדבר רגע על האפשרות האחרת…
לכל אחד מאיתנו יש סיפור בתוך הראש לגבי מי אנחנו בעולם. הסיפור הזה הוא כמו איזה קו עלילה שמקשר את כל אירועי החיים לכדי דבר אחד רציף. הסיפור מורכב מכל מיני גורמים – המקום בו גדלנו, המשפחה, העיסוק שלנו בחיים.. אבל זה יותר עמוק מזה. הסיפור הוא על מי אנחנו בעולם. איזה דמות אנחנו מגלמים בתוך המציאות הזאת.
אני אתן את עצמי בתור דוגמה – לפני שהתחלתי לעשות עבודת מודעות סיפרתי לעצמי שאני נכשלת בכל דבר שאני מנסה. הסיפור הזה מנע ממני לנסות דברים חדשים. כל כך פחדתי מחווית הכשלון שנמנעתי ממנה, וחייתי בחווית הימנעות.
עוד דבר שהאמנתי שהוא תכונה מולדת ובלתי ניתנת לשינוי בתוכי היא ביישנות. פחדתי לדבר מול אנשים. באחד על אחד היה לי יותר פשוט להביא את עצמי, אבל מול קבוצות הייתי נאלמת דום. בבית ספר, אני לא חושבת שאי פעם הרמתי את היד להגיד את התשובה. גם אם ידעתי. הספק העצמי היה כל כך עמוק, והפחד מכשלון, שהעדפתי להיות בשקט, כדי שלא יראו כמה אני גרועה.
גם היום לא קל לי להיות במרכז. יותר נוח לי להתבטא בתוך שיחה אינטימית מאשר מול הרבה אנשים, אבל אני מבינה את החשיבות של הבמה בתוך המסע האישי שלי – להשתמש בקול שלי כדי להיות ביטוי של האמת הפנימית שלי. אני בוחרת להתמודד עם הפחד, ולאט לאט הוא מתמוסס. גם למדתי שדפיקות לב והתרגשות זה דבר מדהים, ולא סימן שאני צריכה לעצור, אלא סימן שאני חיה ופועמת את הרגע הזה.
היה אירוע אחד מכונן שזכור לי, שהוביל אותי למסע של חקירה פנימית – כשהייתי בצבא הכרתי מישהו שממש אהבתי והערכתי. הוא היה נראה לי כמו מישהו שמצליח בכל מה שהוא מנסה. זה גם הסיפור שלו בנוגע לעצמו, וזה עובד לו. הוא היה ועודנו ממש טוב בכל דבר שהוא עושה. בתחילת החברות בינינו לא הבנתי מה למישהו כמוהו יש לבלות עם אחת כמוני. בהתחלה שמרתי את המחשבות האלה בתוך עצמי, כי לא הייתי רגילה לשתף עם אנשים את המחשבות הכמוסות שלי, ולאט לאט העמקנו בחברות והעזתי לשאול אותו – למה הוא בכלל רוצה להיות חבר שלי? מבחינתו זה היה מאוד ברור. הוא אמר שאני חכמה ומדהימה והוא אוהב אותי. אני התקשיתי להאמין.
הייתה פעם אחת שאמרתי לו איזו אמירה חסרת בטחון. הוא תפס אותי בכתפיים, ניער אותי קלות והסתכל לי עמוק עמוק לתוך העיניים. העיניים שלו נצצו. הוא אמר לי – את בכלל לא קולטת מי את. את מסתובבת עם אנשים שהם מתחת לרמה שלך ואת חושבת שהם עושים לך טובה שהם מסתובבים איתך. תתעוררי!
אני לא יודעת אם אלה בדיוק המילים שהוא השתמש, אבל המסר עבר בצורה מאוד ברורה. באותו הרגע הבנתי שהוא מתכוון לכל מילה שיוצאת לו מהפה. וקלטתי שיש פער מאוד גדול בין איך שאני רואה את עצמי לבין איך שהוא רואה אותי. רציתי להצליח לראות את עצמי כמו שהוא רואה, להאמין בעצמי, סוף סוף.
המפגש איתו שינה את חיי, ואני מודה לו לנצח. הניעור הזה שלח אותי לעבודת מודעות שאני מקדישה לה את חיי.
כל חיי התעסקתי עם המילה הכתובה. בתור ילדה ונערה, שנאתי את המילים שלי. הייתי כותבת כדי להתבטא. בגלל שהייתי כל כך מופנמת, לפעמים הכלי שלי היה עולה על גדותיו ודרך המילים יכולתי לפנות מקום. הייתי כותבת וזורקת לפח. כשהייתי נערה סוערת הייתי שורפת את הדפים. הרגשתי שככה אני משאירה את הביטוי שלי ביני לבין אלוהים, בלי שאף אדם ידע מה מתחולל בי.
זה הזמן להקדיש כמה פסקאות לגבי ניצן, שהוא מורה לחיים עבורי. והשפיע רבות על חיי כבת אדמה וככותבת.
למי שלא יודע, גבי ניצן הוא קוסם אמיתי. אין לי דרך לתאר במילים את ההערכה שלי כלפי האיש הזה. הסדנאות שלו הן משנות חיים. (*חשוב לי לציין שגבי לא יודע על האתר הזה בנקודת הזמן שבה המילים האלה נכתבות, וכל מה שנכתב כאן לגביו שיתוף כנה ואישי בנוגע להשפעה שלו ושל המילים שלו על חיי). זה לא שהכל קרה ברגע אחד. אבל הוא הזכיר לי שזכות הבחירה תמיד נתונה לי – בין להיות קורבן, ללהיות מלכה.
המפגש הראשון שלי היה עם המילים שלו, כשקראתי את באדולינה בזמן שטיילתי בהודו בהיותי בת 21. אני זוכרת רגע בזמן שבו קראתי את הספר, הלכתי לבד ביער, חיכתה לי מונית בדרך הראשית והייתי צריכה להגיע אליה. איבדתי את הדרך, והגעתי לצוק במקום להגיע אל הכביש, ולא הבנתי איפה טעיתי. היה לי חם ופחדתי שהמונית לא תחכה לי. הרגשתי אבודה.
ישבתי על סלע והתבוננתי. נזכרתי במלכת באדולינה. הזכרתי לעצמי שאני לא קורבן, אף פעם. אני מלכה.
אחרי כמה רגעים מטייל עבר שם והראה לי איפה השביל אל הכביש הראשי. מאז הידיעה הפנימית שאני מלכה בחיי, נטמעה עמוק בתוך ההוויה שלי.
בגיל 23 השתתפתי בסדנה שלו – לכתוב פרא באשרם במדבר. מאז השתתפתי בסדנאות רבות שלו, כמשתתפת וכאסיסטנטית. גבי לימד אותי להשתמש במילים כדי לבטא את עצמי בפראיות. כמו שזה באמת קורה בתוכי, ברגע הזה. ובעיקר – לשחרר את המבקרת הפנימית. זאת שאומרת שכל מה שאני כותבת הוא לא טוב, עוד לפני שבכלל התחלתי לכתוב. למדתי ממנו איך להשתמש במילים כדי לספר את סיפור חיי. בכל רגע מחדש.
בשנה ד' במסגרת לימודי פסיכותרפיה, המורה שלי, שחף אלדר המלאך, הגיע לכתה עם חפיסת קלפים עם נרתיק מבד יוקרתי בצבע ארגמן. קלפים גדולים. בהתחלה הוא פרס אותם הפוכים. גם בצד ההפוך שלהם יש גרפיקה יפיפיה ומכושפת. אהבתי בהם הכל, עוד לפני שידעתי בכלל מה אני אגלה כשאהפוך את הקלף. התרגשתי, ולא ידעתי למה.
אני לא זוכרת מה היה התרגיל, אבל אני זוכרת את ההתפעמות שלי, ברגע שהפכתי את הקלף וראיתי את אות. אני לא זוכרת איזו אות זו הייתה. אבל אני זוכרת את הפליאה והמבוכה שעמדתי בה בעודי מתבוננת בקלף, רואה את האות מצויירת יפיפיה, ועוד מילה ומשפט קצר מתחתיה. הרגשתי שיש כאן משהו גדול, עצום, שאני עדיין לא מבינה.
אחרי השיעור עשינו קבוצת רכישה בכתה, ורכשתי חפיסת קלפים כזאת לעצמי. החפיסה הזאת מלווה אותי עד היום, והקלפים האלה הם אבן דרך משמעותית במחקר שלי בחיים. עם הקלפים מגיע ספר ביאורים, בו יש טקסט על כל אות. דרך העבודה עם הקלפים, גיליתי דרך ליצור קשר אינטימי עם האותיות, שהן אבני הבניין של המילים שאותן אני מחברת כדי לברוא את המציאות שלי.
המפגש עם האותיות באופן הזה שינה את חיי. כל אות היא עולם ומלואו, עם סיפור שלם שאפשר להעמיק בו עוד ועוד. דרך האותיות התחברתי לשורשים היהודיים שלי, והתחלתי להתעמק בקבלה. גדלתי בבית חילוני ולא הרגשתי חיבור מיוחד ליהדות, אבל ברגע שגיליתי את הקסם של האותיות העבריות והתחלתי להעמיק בו, הבנתי שיש ביהדות הרבה יותר ממה שידעתי עד לאותה נקודת זמן. השפה העברית היא כל כך מיוחדת, ואני מרגישה ברת מזל על הזכות להתבטא בעברית בזמן הזה.
אני רוצה להודות באופן אישי לאביב בייליס לרנר וינון עזרא – היוצרים של קלפי אותות. הקלפים האלה הם מאסטרפיס, ומדובר בשני מלאכים שעושים שליחות בעולם – עם ובני קשר לעיסוק שלהם באותיות העבריות.
בשנים האחרונות אני כותבת כמעט כל יום דפי בוקר. את זה לקחתי מג'וליה קמרון – זה הולך ככה – כשקמים בבוקר, ממלאים שלושה דפים במילים. זה לא משנה מה המילים. לא משנה מה יוצא. העיקר לכתוב. לאמן את התודעה בלשחרר, לתת למילים לצאת בלי לחשוב.
כשאנחנו מדברים, אנחנו לא חושבים על המילים שאנחנו עומדים להגיד. אבל כשאנחנו כותבים, יש המון מחסומים. כי התרגלנו בבית ספר לכתוב בצורה מסוימת, שהיא שונה מהשפה היומיומית שאנחנו משתמשים בה כדי לדבר. ואז הרבה אנשים נמנעים מכתיבה ככלי לביטוי וחקירה עצמית, כי הם נתקלים במחסומים האלה. בעיני, היכולת להתבטא במילים היא חשובה לאין שיעור. לא כולם צריכים להיות סופרים ומשוררים, אבל כן להרגיש מסוגלות ביכולת שלנו לבטא את עצמנו. ואם לא מרגישים בנוח, כמו רוב האנשים – לתרגל ולשכלל את היכולת הזאת.
למה זה חשוב? כל המאמר הארוך הזה נכתב כדי להגיע לדובדבן שבקצפת –
~מניפסטיישן - בריאת מציאות~
כדי לקבל מהעולם את הדברים שאנחנו רוצים, אנחנו צריכים לדעת קודם כל מה אנחנו רוצים. לדייק בבקשות שלנו.
רובנו לא מעיזים אפילו לדמיין איך החיים שלהם יראו כשהחלומות הכי פרועים שלהם יתגשמו. זה מפחיד מדי. כי אז מה יקרה אם זה לא יקרה? למדנו להרגיש חלשים וחסרי השפעה בתוך עולם שפועלים בו כוחות גדולים – מדינות, פוליטיקאים, אנשים עשירים – הם מניעים את התנועה, ואנחנו פשוט נסחפים בתוך הזרם של החיים, וחיים את חיינו הקטנים.
הכלי הפשוט והעוצמתי – לכתוב מה אני רוצה, ולהאמין שזה כבר קורה – זה קסם. והוא נגיש לכולנו.
כל מה שמתבקש מאיתנו, זה להעיז לדמיין את המציאות שאנחנו רוצים לברוא, לכתוב את זה, ולתת ליקום לעשות את שלו. לתת לדברים להגיע אלינו.
ליקום יש דרכים נסתרות ומפתיעות להביא לנו את הדברים שאנחנו מבקשים להגשים בחיינו.
למדנו בעולם המודרני לחיות בקטן. לא לרצות יותר מדי מהחיים האלה. להיות בורג קטן במערכת מסועפת.
אני לא ארחיב כאן על איך זה קרה ולמה, אבל מה שחשוב לי להזכיר לכל מי שהגיע עד לכאן –
האמת היא שכל אדם הוא עולם ומלואו. לכולנו יש זכות להגשים את עצמנו בכל דרך שאנחנו רוצים.
אני לא אומרת שזה פשוט, אבל זה לגמרי אפשרי. בתכניות הליווי שלי אני תמיד נותנת תרגיל כתיבה של מניפסט (בנוסף לתרגילי כתיבה נוספים, בהתאם לאדם ולתהליך – שמותאם באופן אישי), וזה מדהים לראות איך כשמעיזים לדמיין את מה שבאמת רוצים – מגלים שהכל אפשרי.