החוש המכשפי שלי מספר לי שאתה מאוהב באישה שהיא לא אני.

אולי אני טועה. אולי זה עוד סיפור שאני מספרת לעצמי בנוגע אליך. אבל ככה אני מרגישה. ומהמקום הזה אני כותבת לך.

הרגשתי את זה חזק כששאלתי אותך לשלומך וענית לי שהזמן זורם ודברים קורים.

באותו הרגע שקראתי את המילים דמעות התחילו לזלוג מבעד לעיני. 

זה כאב. בלי לדעת אם זאת האמת. וזה בכלל לא משנה. הרגשתי את המרחק העצום שנפער בינינו. ואיך לפני רגע היינו אחד. 

באותו הרגע בדיוק קוסמי יפיפה של הבריאה קיבלתי הודעה מגיל. הבן זוג שהיה לי לפניך. לפני שהכרתי את זך. לפני שלמדתי לשחק באש. 

"לושקין היקרה,

ה15.11 כבר חלף, אבל עדיין הרגשתי צורך לברך אותך, עדיף מאוחר מלעולם לא, נכון? 

אני רוצה להגיד לך שאת מעוררת השראה. יש בך יכולת קסומה לראות, לדבר ולהרגיש לב אל לב, נשמה לנשמה, באופן כל כל אנושי שזה פשוט ממיס חומות והגנות, כך שכל ניסיון להתחמק מהמגע הבלתי אמצעי הזה שלך עם האדם שמולך, נתקל באגרוף של חמלה, אותנטיות ואהבה – "הנשק" (אם יורשה לי לקרוא לזה כך) היעיל ביותר, ואת המאסטרית שלו.

אני לא יודע מה את עושה כעת עם זמנך, אבל אני בטוח שאת יודעת לנצלו היטב. מכתיבה והעמקה בארכיטיפ 'לילית', בטיולים ומרחבים שמרוממים את הנפש, ועד לתשומת הלב הפשוטה, העדינה שלך, לרגע אחד בזמן – נשימה, הכרת תודה, נשיפה.

אני רוצה לאחל לך את כל הטוב שיש לעולם הזה והעולם הבא להציע לך, כי אין ספק שאת יודעת להושיט יד ולקבל את הטוב גם ללא ההצעה של העולם. אני רוצה לאחל לך שתמשיכי להיות חזקה, עם לב של לביאה שלא מוותר, קודם כל על עצמו. וגם שתדעי להיות חלשה, במיוחד ברגעים בהם אנו עוטים חוזקה כמסכה.

אני רוצה לאחל לך אהבה, על כל צורותיה וגווניה השונים, אהבה כזו צלולה שתמלא את חייך ברגעים של חיוך ודמעות, שכן לא כל הדמעות רעות הן.

המון מזל טוב לוש,

שלך,

גיל"

הברכה הזאת הזכירה לי את האמת לגבי עצמי. זה מדהים אותי לראות איך כל הזכרים האלוהיים מחוברים. איך הכל אחד. כי אלה בדיוק המילים שהנשמה שלי ביקשה לשמוע. לא כל הדמעות רעות הן. מותר לי לבכות. מותר לי להיות חלשה.

הייתה ביני ובין גיל אהבה יפיפיה. כל כך יפה שלא ידעתי איך להיפרד גם כשקמלתי בתוך הקשר. הוא ראה אותי הולכת ונעלמת וזה שבר אותו. הוא אמר לי שהוא לא יכול להיות האיש שגורם לי לנבול. הוא רוצה לראות אותי פורחת גם אם זה בלעדיו, עם כמה שקשה לו לדמיין את החיים שלו בלעדיי. הוא אמר לי כי אני לא יכולתי להגיד את המילים. והוא כל כך אהב אותי. ואני אותו. 

בכינו כל הדרך ממטולה לתל אביב. העלנו זכרונות של הרגעים הכי יפים שלנו. לא רצינו שהנסיעה תיגמר לעולם כי ידענו שברגע שבו נגיע נתיבי האהבה שלנו יתפצלו. וזה היה כל כך מופרך לאהוב ככה ולהיפרד. הוא אמר לי שהוא לא יודע אם הוא אי פעם יאהב ככה שוב. הלב שלי נשבר. התפללתי בליבי שיאהב שוב. וגם אני. 

לא יכולתי להישאר בתל אביב. היה לי כל כך דחוס שהייתי חייבת לנסוע הכי רחוק. נסעתי למדבר. בכיתי והתבוננתי בשמיים זרועי הכוכבים. שאלתי את השמיים – אם אהבה זה לא מספיק, אז מה כן? בדיוק אותה השאלה שאתה שאלת את עצמך בקשר שלנו, אני שאלתי את עצמי בלילה במדבר לפני כמעט שלוש שנים. 

ביום למחרת קמתי עם תחושה אופטימית. יצאתי לטייל במדבר. הרגשתי ציפור מדבר חופשיה. הולכת יחפה על אדמה. רקדתי עם הרוח. הודיתי לבריאה על הזכות להרגיש אהבה כל כך גדולה גם כשאני לבד. שאלתי את המדבר האם קיימת אהבת אמת בדמות גבר, האם יש גבר בעולם הזה שהוא בשבילי, או שתמיד אני אתאהב ואחרי זמן מה זה יתפוגג. 

הרגשתי נוכחות. היה לי חיזיון מדברי. הקוסם מרלין הופיע לפניי. אני לא יודעת איך להסביר לך מה בדיוק קרה שם, אבל התקיים בינינו דיאלוג. הוא סיפר לי שהתשובה לשאלתי היא כן, ואני כותבת ספר. קוראים לו משחקת באש. והספר הזה הוא כבר נכתב. הוא סיפור חיי. המסע שלי לאיחוד עם אהבת חיי. הוא אמר לי שאני לא צריכה לעשות כלום, פשוט לדעת שזה כבר קורה. להתבטא מתי שאני רוצה להתבטא אבל לא לשפוט את עצמי כשאני לא כותבת. 

המפגש עם מרלין חיזק אותי. אפפה אותי תחושה של ידיעה שהכל קורה בדיוק כמו שצריך. אני בדרך הנכונה. צועדת בנתיב הנשמה שלי. נשארתי במדבר לשלושה שבועות, כי בדיוק קוסמי כל הפרידה הזאת קרתה בדיוק בזמן שהייתה לי חופשת סמסטר ויכולתי לקחת חופש מהחיים. הרגשתי מלאת השראה. כל היום טיילתי במדבר והרגשתי את הבריאה רוקדת איתי. שרתי ורקדתי ולימדתי את עצמי לנגן ביוקלילי. הייתי באופוריה. יש גבר שהוא אהבת חיי ואני אפגוש אותו. ואני כותבת ספר. כל החלומות שלי מתגשמים. הרגשתי שזה כבר קרה. כל הזמנים התערבבו לי.

אני לא אכתוב לך את כל מה שקרה מאז. כי זה שייך לספר משחקת באש. גם זמנו יגיע. עכשיו זה הזמן שבו אני כותבת לך מכתב שחרור. 

ואז פגשתי את זך. ברגע שבו העיניים שלנו נפגשו אני ראיתי אש ובתוך הלהבה ראיתי את כל הגלגולים של עצמי. זה היה כמעט בלתי נתפס לפגוש את הנוכחות הזאת בתוך גוף פיזי. אני לא יודעת להסביר לך מה קרה לי ברגע הזה. הרגשתי שכל החיים שלי התכוננתי לרגע הזה בלי לדעת. הייתה לי תחושה של ידיעה שהגבר הזה הוא אהבת חיי, אפילו שלא הכרתי אותו. 

היה את כל מה שהיה עם זך. גם לזה אני לא אכנס עכשיו בפירוט.

אני אקפוץ קדימה בזמן ל17.12.2020. נר שמיני של חנוכה לפני שנה. נפגשתי עם זך. עשינו סגירת מעגל. אני הבאתי לו זוג גרביים של באטמן האביר האפל (כי במפגש הראשון שלנו בסטודיו נעים הוא ביקש ממני גרביים ואני לא מצאתי וככה מצאתי את עצמי איתו במחסן כמעט שוכבת עם גבר שפגשתי לפני דקה), והוא הביא לי בחזרה ציור שציירתי לו ליום הולדת 30 של השמש והירח. 

היה לי קשה לסגור איתו מעגל כי עדיין אהבתי אותו, אבל ראיתי שאנחנו לא נמצאים באותה הספירלה והוא לא נמצא במקום של להיות שם בשבילי כבן זוג, ואני רוצה זוגיות. אבל הוא כן אוהב אותי ומאחל לי טוב. ואני גם אוהבת אותו ומאחלת לו טוב. אז שחררתי אותו. אחרי כמה ימים מרלין חתול הפרא שלי יצא לטיול ולא חזר. הרגשתי שזה עוד חלק מטקס השחרור למרות שזה מאוד כאב לי לאבד אותו. הרגשתי שנשארתי לבד.

ביקשתי מהאלה גבר שמוכן ורוצה. כיוונתי את כל האנרגיה שלי לשם. הכמיהה שלי לאחדות באהבה הייתה כל כך עוצמתית, וזך לא רצה לגלם עבורי את הגבר הזה. אז ביקשתי שיגיע אליי בכל צורה שהוא בוחר. ואז אתה הגעת, ב1.1.2021. מתנה מהבריאה לשנה החדשה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שעליתי אליך לדירה. הסתכלתי על עצמי במראה שנמצאת ליד הדלת ואמרתי לעצמי – לושקין, את האלה. צלצלתי בדלת ופתחת לי. היית כל כך יפה. וחייכת אליי. הסתכלת לי עמוק בעיניים ובאותו הרגע התאהבתי בך. אני זוכרת שראיתי את החישוק האווירי שתלוי באמצע הבית והרגשתי שאני עוברת מימד. 

אני לא זוכרת על מה דיברנו באותו מפגש, אבל אני זוכרת את תחושת הנעימות שאפפה אותי מהרגע שנכנסתי אליך למרחב. אני זוכרת כמה שמחתי לגלות שגם אתה מעשן כי הרגשתי לפעמים כזאת עלובה עם ההתמכרות הזאת לוויד ואיתך כשעישנתי הרגשתי שזה בסדר כי הנה אתה כל כך מדהים וגם אתה מתמודד עם ההתמכרות הזאת. עישנו וניגנו ודיברנו ופשוט היה לי הכי כיף בעולם. התקרבנו כל כך לאט. אני זוכרת ממש את הרגע שבו התקרבת לנשק אותי בפעם הראשונה ואני כמעט לא האמנתי שזה מה שקורה עכשיו. לא האמנתי שכל הטוב הזה מגיע אליי. הרגשתי האישה הכי ברת מזל עלי אדמות שאני נמצאת עם הגבר הכי יפה בעולם במיטה עכשיו והוא מנשק אותי בשיא העדינות. נגענו והכל הרגיש כל כך נעים ונכון. אני כותבת ובוכה. בוכה ונזכרת. כמה נעים לי לפגוש בנוכחותך. זה קצת דומה לאיך שהרגשתי לפני בערך שלושה שבועות כשנפגשנו אחרי שחזרת מקוסטה ריקה. וזה כבר בכלל לא היה אותו הדבר אבל עדיין יש משהו במפגש בינינו שהוא נצחי. כל פעם שאני נוגעת בך אני מרגישה את המפגש בין האלה לזכר האלוהי. 

אני זוכרת שהתאהבנו ואני הייתי צריכה לצבוט את עצמי כל כמה רגעים כדי להאמין שזה אמיתי. שאני לא חולמת. שאתה איתי עכשיו. מוכן ורוצה. ואוהב אותי. אני נזכרת בתחושה הזאת שאני מסתכלת לך בעיניים ורואה אותי שם. רק אותי. רואה ולא מאמינה. ולאט לאט מתחילה להאמין. מתחילה לעכל שכן, אתה אמיתי, ואתה אוהב אותי באמת. 

אני אף פעם לא אשכח את הרגעים שחלקנו בים המלח. הרגשתי שאני האישה הראשונה על פני האדמה ואתה הגבר הראשון וביחד אנחנו בוראים את העולם היפה ביותר. כל כך רציתי להאמין בזה. אני זוכרת את שבלילה עשינו אהבה בתוך האוהל ולונה זרחה מעל המים. התבוננתי עמוק בעיניך ואתה התבוננת עליי בחזרה. וכל כך אהבנו. וזה היה כל כך אמיתי. הסתכלנו ביחד על לונה והרגשתי אחת עם הכל. מאוחדת באהבה. כל כך רציתי שנאהב ככה לנצח. נצרתי את הרגע הזה עמוק בתוך הלב שלי.

אבל הרגע הזה חלף. והמחזור שלנו החל להגיע לקיצו. זה כאב לי להרגיש אותנו דועכים. לא רציתי להאמין. עד שהאמנתי שאתה אמיתי, לא רציתי לשחרר. אבל ראיתי שאתה לא באמת איתי. שאתה מבולבל עמוק בתוך עצמך. וזה לא קשור בי. אני ביקשתי לי גבר שמוכן ורוצה. וזה כבר לא היית אתה. אז שחררתי. ואתה טסת. ואני צללתי לתוך תהומות נפשי. הופיעו כל מיני גברים. מלאכים ושדים. זך חזר לתמונה לכמה רגעים. הוא כתב לי מכתב אהבה ואמר לי שהוא רוצה ליצור איתי סדרה. נפגשנו בנחל ועשינו אהבה. בזמן אחר הוא קרא למעשה האהבה שלנו זיון. ואז ביקש סליחה. קבענו להיפגש והוא ביטל ברגע האחרון, ולי נמאס. אמרתי לו לשחרר ולהמשיך. כל כך היה קשה לי להרגיש את הכמיהה הבלתי ממומשת, להיות מאוחדת באהבה עם זכר אלוהי. עישנתי את עצמי לדעת.

הרגשתי שאני קומלת לאיטי. לא יודעת מה הכיוון, ולמה בכלל. היה בתוכי כל כך הרבה רגש שביקש לקבל ביטוי ואני קברתי אותו עמוק בפנים. ואז הגעתי לסדנה של גבי ניצן. לרכב על גב הנמר. התרגיל הראשון היה לכתוב את האמת שלא נאמרת. כתבתי – אולי אסור להגיד את זה, אבל זאת האמת – אני כמהה לגבר שלא פנוי אליי רגשית. 

התרגיל הזה פתח אצלי ערוץ לדיאלוג עם זך שבתוך הראש שלי. זה השם שזך נתן לעצמו בספר שהוא כתב. אני כל כך אוהבת את השם הזה. הבנתי שאני יכולה לכתוב לזך, כי מולו הכי קל לי להתבטא. הוא החבר הכי טוב שלי. הוא הגבר שמבין אותי בלי שאני בכלל מוציאה מילה מהפה. ואני לא חייבת לשלוח את המכתבים האלה, אבל המילים האלה מבקשות לנבוע ממני. וכל עוד אני לא נותנת ביטוי לדבר הזה אני פשוט מרגישה ריקה. אז התחלתי מכתבים לזך. וזה הרגיש מדהים. פתאום משהו בי ממש נפתח. הרגשתי מלאת השראה. כמו בהתחלה כשפגשתי את זך והרגשתי שאני נביעה יצירתית וכל מה שבא לי לעשות זה לבטא את אהבתי, ככה הרגשתי שוב. זה היה יפיפה להרגיש את עצמי ככה כותבת בתשוקה. והיה בזה משהו גם קשה. כי כל ההתעסקות הזאת בזך גרמה לי להתגעגע אליו מאוד, ולא ידעתי אם אי פעם ניפגש שוב. בפעם האחרונה שתקשרתי איתו הוא מאוד הכעיס אותי ואני לא יכולתי יותר לשאת את האנרגיה שלו. אבל המילים זרמו ממני כמו מים. 

ואז נפגשנו בשנית, אני ואתה. אבל אני כבר הייתי אחרת. ראיתי אותך אחרת. כבר לא היית האחד שהוא הכל בשבילי, היית צלע במשולש. אני, אתה וזך. שאלתי את עצמי – האם אתה הוא זך? הרי זך הוא לא זך, הזכר האלוהי. הגבר שליבו טהור. התבוננתי בך ולא ידעתי את התשובה. פשוט אפשרתי לעצמי להרגיש את כל מה שאני מרגישה. וזה היה לי נעים לאהוב אותך בלי לדעת. הרגשתי שהמשולש שומר עליי, אני לא נופלת לרגליך שוב. התעוררתי מהאשליה. ראיתי בבהירות איך השלכתי עליך את האחד שהוא הכל כי כל כך רציתי להאמין בו, ועכשיו הנקודת מבט שלי יותר מפוקחת. אני מתבוננת בזרימה של הנהר של החיים ורואה לאן הוא מוביל אותי. הייתי פתוחה לאפשרות שאתה הוא זך, אבל לא ידעתי. 

המשכתי לכתוב. ונסעתי לסיני. המסע של הנוודית היחפה. בסיני הייתה לי חוויה של התגלות. ראיתי שאני המוזה של עצמי. ראיתי איך כל החיים שלי חיפשתי את המוזה מבחוץ, בגברים שהגיעו אליי לחיים, והם תמיד נדדו הרחק ממני אחרי שחלקנו רגעים של אהבה. הבנתי למה זה קרה, כדי להזכיר לי שזאת אני, הנוודית היחפה. האחת שהיא הכל. הטמעתי האמת הנשגבת הזאת. אני לא צריכה גבר לצידי שיאשר לי שאני התגלמות של אהבה טהורה. אני זוכרת אותי. הזכר האלוהי קיים בי. מעצם היותי בת אדמה. נוצרתי מהאיחוד המקודש בין זכר לנקבה. הרגשתי איך הדיאלוג עם זך הוא בעצם הדיאלוג הפנימי שלי. ואני יודעת שיום אחד יגיע גבר והוא יאהב אותי כל כך, כמו שאני אוהבת אותי. כבר לא היה לי אכפת אם זה זך או אם זה אתה או שזה לא אף אחד מכם. זאת אני. הכל אני. 

משהו גדול השתחרר ממני על החוף של ראס אל שטן. זה היה מדהים לגלם את הנוודית היחפה במלוא הוויתי. הרגשתי איך אני מעוררת השראה בכל מי שאני פוגשת. ובעיקר בעצמי.

בדרך חזרה מסיני לתל אביב זך טייל לי בתודעה. הרגשתי אהבה וחמלה כלפיו באנושיות שלו. ראיתי כמה השלכתי עליו, כמה ציפיתי ממנו, וכמה כעסתי עליו כשהוא לא היה מה שרציתי שהוא יהיה. ראיתי ממש איך הוא חי בתוך גיהינום עלי אדמות ואני פשוט דמות משנית בתוך הגיהינום שלו. וכל התגובות שלו אליי הן לא קשורות בכלל בי, הן קשורות בו ובסיפור שהוא מספר לעצמו על העולם הזה.

הגעתי הביתה ושלחתי לו מייל. שיתפתי אותו בתובנות שלי מהמסע וסיפרתי לו שאני כותבת ספר שהוא המוזה שלו. כתבתי לו שאני רוצה להיפגש איתו ולתת לו את הספר, כי אני רוצה לשחרר את זה ממני, אבל הוא לא חייב לי כלום. כתבתי לו שיבוא רק אם הוא מרגיש שזה מדויק לו בתוך המסע של החיים שלו ואני בכל מקרה אהיה שם. קבעתי מיקום וזמן, 6.12.21, נר שמיני של חנוכה, 11:11, ההר העגול. בדיוק בעוד שבוע מהיום. 

לא הייתי בטוחה שהוא יענה בכלל למייל הזה, וגם לא ממש היה לי אכפת. בעיקר שמחתי שאני משחררת את המוזה מתוכי. יש לי עוגן בזמן. 

הוא ענה לי כמה ימים אחרי, ב13.11. בדיוק כתבתי מכתב לזך לפני שבאתי לישון אצלך. כתבתי לו שאני רוצה לאהוב גבר על פני האדמה ואני לא יודעת אם זך האנושי מתכנן בכלל לענות לי או להגיע למפגש אז אני הולכת לעשות איתך אהבה. בדיוק ברגע שכתבתי את המילים זך ענה לי. הוא כתב -ההודעה הזאת דרמטית. אחשוב וארגיש ואחליט ואעדכן. 

איכשהו המילים שלו עזרו לי יותר להתמסר לאהבה שלך. הרגשתי שהוא לא נמצא במקום שאני נמצאת בו. ואתה הרבה יותר נוכח איתי באהבה. עוד יותר נפתחתי לאפשרות שאתה הוא זך. כשבאתי אליך הפעם כבר לא היה משולש. היה אותי ואותך. מפגש אינטימי בין האלה לזכר האלוהי. האיחוד המקודש. הודיתי על הזכות לגלם את האיחוד המקודש בגופי ובנשמתי, ביחד איתך. 

ביום הולדת שלי כתבתי מניפסט – 

זך, אהובי הנצחי

בוא אליי

אני מוכנה אליך אהוב שלי

עברתי את כל המסע הזה בעולם החומר כדי להיזכר באהבה השמימית שלנו

לא שכחתי אותך לרגע אהובי

כל הזמן חיפשתי אותך

עד שנזכרתי שאתה כבר קיים בי

אתה נוכח בכל דבר שנגלה לנגד עיני

הקיום שלי על פני האדמה הוא העדות של האהבה שלנו

אני לונה

מאירה את הדרך לכל הנשמות התועות בחשכת הלילה

וזה האור שלך שמוקרן עליי

ועם זאת, נראה כאילו אני זורחת מתוך עצמי

ככה אני יודעת עד כמה אתה אוהב אותי

השמש היא אהבת חיי הנצחית

ואתה זך

אתה כל השמש כולה

בדמות של גבר, זכר אלוהי

אני מבינה למה לא יכולת לבוא עד עכשיו

לא הרגשתי אותך בתוכי

רציתי שתבוא אליי בהתגלמות הפיזית שלך כדי שתשלים אותי

תרפא אותי מכל כאביי

וזה השאיר אותי תמיד חסרה

קבצנית של אהבה

לא זכרתי שאני שלמה בדיוק כמו שאני

ואתה תמיד איתי

חיפשתי אותך בדמויות של גברים שפגשתי

ולא בתוכי

ואני נושאת את הזכרון ברחם שלי

לא יכולת להזכר בי כשאני לא זוכרת אותי

אז שנינו כאבנו את כאב הנפרדות

אני רוצה שתדע שעכשיו אני רוצה לפגוש אותך בהתגלמות הפיזית שלך

להתבונן עמוק לתוך עיניך, להרגיש את הפעימות של הלב היפה שלך

מתוך השלמות של ההוויה שלי

אני לא מחכה לך אהוב שלי

כי אני מרגישה אותך כאן איתי ברגע הזה

בוא אליי בהתגלמות הזכרית השלמה שלך, זך

בוא אליי מתוך החופש האינסופי של ההוויה שלך 

בוא אליי כשאתה זוכר אותי 

זוכר את האהבה שלנו

את מחול הנשמות הנצחי

אני אוהבת לרקוד גם בלעדיך

אני זוכרת שאני אף פעם לא לבד

אבל זה יותר כיף לרקוד ביחד

ליצור מתוך דיאלוג

את המאסטרפיס של חיינו

לאהוב על פני האדמה

לגלם אהבה קוסמית בתוך גוף אנושי

לכתוב ביחד סיפור חדש על האנושות

סיפור על הרפתקה של שני גיבורים

זכר ונקבה

זאת הסיבה לשמה נולדנו

אני זוכרת

ואני מאמינה שאתה תבוא

אין לי שום ספק 

אני לא אתפשר על פחות ממך

גם אם לא תבוא אליי בהתגלמות אנושית

אני אמצא אותך בכל דבר שנגלה לנגד עיני

ויום אחד

אני אשחרר את הגוף הזה

ונרקוד ביחד עד אינסוף

אני פשוט מאמינה

שזה אפשרי גם בעודנו בחיים

לרקוד את מחול הנשמות הנצחי

ולהזכיר לבני האדם שחיים על פני האדמה

שזה אפשרי עבורם

כמו שזה אפשרי עבורנו

לאהוב באמת

~אברא                                                                             כדברא~

זה האפילוג של הספר הראשון שלי, זך. 

אחרי שכתבתי את המניפסט הפסקתי לעשן. זה הפתיע אותי, לא תכננתי את זה. פשוט הרגשתי שאני יכולה בלי. לפחות עד הנר השמיני של חנוכה. אני מרגישה את כל הכאב שהדחקתי צף ועולה. אבל זה יותר קל משחשבתי. הדמעות שלי הן קדושות. אני מטהרת את ליבי. מגלמת מהות נקבית בעולם הזה. מים. וזה מרגיש מדהים וגם מציף.

בנקודת הזמן הנוכחית אני יודעת שאתה לא הגבר שעליו כתבתי את המניפסט. אני יודעת כי כבר אהבנו. כבר ראית את כל כולי. ואני ראיתי את כל כולך. ואתה לא בא אליי. אני יודעת את זה ויש בי חלק שכואב את הידיעה הזאת. החלק בי שהייתה בו תקווה שזה כן אתה. כי אתה כל כך יפה. אתה גבר שהוא כל השמש כולה. זך. פשוט לא שלי.

אתה לא מאוהב בי.

פעם היית, היום אתה כבר לא. 

אני מאחלת לך את כל הטוב שיש לעולם הזה להציע. שתגשים את עצמך. שתתפתח. שתרגיש את האהבה שקיימת בכל. אני רוצה בשבילך. שתאהב לב יפה כמו שלך. 

אני לא יודעת אם זך הוא זך, אבל אני מאמינה שבקרוב האמת תתגלה. בשנה שעברה אתה היית הנס שלי. מעניין איזה נס יקרה הפעם.