פוסט ראשון - הנחיתה

7.10.22

שישי היום.

קמתי ב10:55. לא כיוונתי שעון ויצא שקמתי מאוחר מאוד.

חלמתי שאני בעולם שיש בו בניין וכשאני עולה במעלית אני מתבגרת בכמה שנים והשיער שלי כבר התחיל להלבין ויש לי קצת קמטים על הפנים ואני מתבאסת על הזמן שעבר ואני פשוט הייתי במעלית.

בחלום אחר או אולי זה היה חלק אחר של אותו חלום הייתי מאוהבת באישה והיו בשמיים ציפורים מזן מיוחד שנראה כמו מרבד מרחף כחול וגדול וממנו יוצאים ראשים של ציפורים.

התעוררתי ורציתי לחזור לישון. 

בדקתי מה השעה והבנתי שכדאי שאקום למרות שממש לא בא לי.

קשה לי להניע את עצמי. לפעמים כל מה שבא לי לעשות זה לישון ולא לקום לעולם.

כי יש כל כך הרבה לעשות. 

הבית – מבולגן ומלוכלך. מבקש את תשומת ליבי. 

אין לי כוח. אחר כך. בזמן שהוא לא עכשיו.

אני מורחת את הזמן והחיים חולפים על פניי. ואנשים אומרים לי וואו לושקין כמה את עושה. איזה מדהימה.

הם צודקים, זה נכון. אני פועלת בעולם. אני עושה דברים. הנה יש לי אתר. אם לא הייתי עושה שזה יקרה זה לא היה קורה.

ואני מתחילה ללמוד משחק בקרוב במסלול המלא.

החיים מפחידים אותי. זה הרצון לישון ולא לקום.

אני מפחדת לרצות דברים כי אולי זה לא יקרה.

וזה כבר קרה כל כך הרבה פעמים, שרציתי ולא קרה.

וכמו עוף החול נולדתי מחדש שוב ושוב לתוך עצמי.

הנני כאן. צולם באהבה על ידי מלאכית אדמונית יפיפיה

קמתי ושתיתי מלא מים ואז קפה. חם. 

התבוננתי על הים. יפה. איזו זכות לראות את הים מהמרפסת שבחדר שלי. החיים יפים.

התבוננתי על הכאוס שבחדר שלי. ממה אני אתחיל?

מזוודה מהטיול ללונדון שעדיין לא פרקתי עומדת ליד הדלת, מבקשת את תשומת ליבי. 

יש אנשים שישר מסדרים. אני מתבלגנת. ואז מסתדרת. מדהים אותי כמה שהחיים יוצרים בלאגן. ואם רוצים שלא יהיה אז צריך לסדר. אולי יום אחד אלמד להיות מסודרת. אבל יש בי חלק שאוהב את הבלאגן. זה סימני חיים וזה יפה ואמנותי בעיני.

פרקתי את המזוודה. זכרונות מלונדון הקרירה והיפה. 

אבא שלי ואחי המתוקים. כל כך שונים ממני. מדברים על דברים שאני לא מבינה בהם כלום. כלכלה, עסקים. ואני אמנית. הם מסתכלים עליי ואני מרגישה שהם שופטים אותי שאני הולכת ללמוד משחק במקום להשקיע בעסק שלי.

אני רוצה ללמוד משחק כי זה להתמסר לאמנות שלי. 

לחיות ולנשום אמנות. זה מה שאני הכי רוצה בחיים האלה.

ואני גם רוצה ללוות אנשים במסע לתוך עצמם. תוך כדי שאני עושה את האמנות שלי. נראה לי שזאת ההשראה הכי גדולה שאני יכולה לתת לאנשים שיגיעו אליי לתהליך, זה שאני עושה בחירות אמיצות ונאמנה ללב ולאינטואיציה שלי.

אני מפחדת שלא אצליח להתפרנס ולקחתי על עצמי יותר מדי. הקול של אבא מהדהד את הפחדים הכי עמוקים שלי.

אבל אני לושקין, מכשפה מקומית. אני יכולה לעשות כמה דברים במקביל.

רק שאת עניין הפרנסה עדיין לא פתרתי. וזאת הסיבה שהמבטים עדיין שופטים. אולי קצת דואגים. שאני תמיד אהיה אמנית תפרנית וחולמנית. 

אני מקווה שמכאן יגיע הפתרון. מהאתר הזה, הבית שיצרתי לעצמי באינטנרט. ואני יודעת שכדי שזה יקרה, אני צריכה להתמסר אמנותית לבלוג הזה.

זה היה הויז'ן שלי לפני שנה כשהתחלתי את התהליך של הדולה העסקית. להקים את הבלוג של הנוודית היחפה.

אתבל את הפוסט בתמונות מלונדון, כי לא כתבתי מילה על מה שהיה, והיה טוב, ואנחנו משפחה יפה - רודה הקטנה

שמתי כאן הרבה מילים שכתבתי בכל מיני רגעים בחיים, אבל כדי שהאתר הזה יהיה חי ופועם אני צריכה לשים כאן את הלב שלי. זאת הכוונה שלי באתר הזה, בבית הזה. לתת  גישה לתוך העולם הפנימי שלי דרך המילים. 

אולי זה לא יעניין אף אחד ואולי זה יעניין כמה אנשים. אני גם קצת מפחדת כי אני כותבת על אנשים שאני מכירה וגם הם יוכלו לקרוא את איך שאני חווה את האינטימיות בינינו כאן. אבל זה חלק מהקטע של להיחשף. אני אקודד את השמות כדי לשמור על הפרטיות של אהוביי, אבל אני פותחת הכל אז תתכוננו.

נחתתי מלונדון היישר לזרועותיו של המלאך האדמוני שאיתו אני חוקרת אינטימיות מינית בחודשיים האחרונים. כשהייתי בלונדון אפשרתי לעצמי להתגעגע אליו והיה לי כל כך נעים להרגיש את זרועותיו האוהבות.

הוא רואה אותי עמוק לתוך ההוויה שלי וזה מדהים ומפחיד.

בלילה זה היה מדהים. הרגשתי בטוחה ושלווה. עטופה בזרועותיו של זכר אלוהי שמצטייר בדמותו. עשינו אהבה ואחריה נרדמתי וישנתי עמוק.

בבוקר צללנו ישר לעמוקים. זה היה מפחיד. פתאום קלטתי שאני הולכת לראות אותו כמעט כל יום לפחות בשנה הקרובה, כי גם הוא מתכוון ללמוד משחק.

 

זה קטע כל השתלשלות העניינים בינינו. 

איך הכרנו בקורס משחק ובכלל לא הסתכלתי עליו, פשוט הוא התנדב לעשות ראשון את הסצנה והבמאי שאל יאללה מי מצטרף ומצאתי את עצמי מרימה את היד.

והתגלגלנו לעשות סצנה רומנטית כשאני הייתי בגמילה מבנים והיה לי נעים באינטימיות איתו והוא היה רך ועדין ואני התרגלתי לזכריות חדה וחודרת ופתאום הרכות שלו הזכירה לי למה אני כל כך אוהבת להיות באינטימיות.

ובסצנה השלכתי עליו את כל האהבה שיש בי כי ככה סם אוהבת את איאן. וכשנגמרה הסצנה היה לי עצוב לפשוט את סם מעליי ולהיפרד מהאהבה הזאת כי לרגע אחד הרגשתי אהובה בלי תנאים על פני האדמה ונזכרתי שכבר הרבה זמן לא הרגשתי ככה.

באותו לילה בכיתי הרבה והודיתי למלאך האדמוני שהזכיר לי נשכחות. ואז בשבוע שאחרי הוא נכנס לכיתה והלב שלי פעם בחוזקה וכבר לא ידעתי אם זאת אני או הדמות אבל רציתי להתקרב אליו למרות שהייתי בגמילה מבנים הרגשתי שהוא דווקא גבר שיכול להיטיב איתי.

אז שלחתי לו הודעה וכתבתי לו שאני לא יודעת מה אני רוצה ממנו אבל הוא מעניין אותי ואשמח להכיר יותר לעומק.

אהבה וחופש

נפגשנו על החוף ונכנסנו לים בשעת שקיעה.

התקרבנו לאט לאט לאט. במבט, בשתיקה, במילים ובנשימה. התרגשתי כמו ילדה. פחדתי להתקרב עם הגוף וגם רציתי. 

פחדתי כי אני יודעת כמה זה יכול לכאוב אחרי שמתערבבים. והשמש שקעה ולונה זרחה והוא היה כזה מתוק ולא רציתי שיכאב אבל גם כל כך רציתי חיבוק. 

הזמנתי אותו אליי לאבוקדו ואכלנו והתקלחנו ביחד והיינו ממש כמו ילדים. ואז רצינו לגעת אז דיברנו על כל הדברים שכדאי לדבר עליהם במשך איזה שעה ונגענו לאט לאט לאט ובעדינות והלכנו לישון ביחד וזה הרגיש כל כך טוב להיות מחובקת בזרועותיו. 

מאז אותו הרגע עברו חודשיים בהם אנחנו מתפתלים בנתיב האהבה שלנו. 

המפגש איתו מפגיש אותי עם עומק הפגיעות שבתוכי. פתאום אני פוגשת את הפחד שלי מאינטימיות. יש רגעים שאני רוצה לברוח הרחק הרחק ממנו. לפני שהוא יהיה זה שילך.

ואני חשבתי שאני זאת שרוצה אינטימיות וכולם הולכים ממני.

אז אני מתקרבת ומתרחקת.

כשאנחנו קרובים פיזית אני קרובה. אני מרשה לו לראות את הכל.

כשהוא לא לידי אני לפעמים משתדלת לברוח הכי רחוק שאני יכולה בתוך התודעה שלי.

נזכרת בכל האהובים שיש לי בחיי שהם לא הוא. לפעמים גם שולחת מכתבים. רק לא להתמכר לאהבה הספציפית הזאת כי זה כל כך מוחשי.

ואני התרגלתי לאהוב נוודים יחפים שנודדים הרחק הרחק ממני ומאפשרים לי להתגעגע אליהם מרחוק.

ופתאום הוא אומר לי שהוא הולך ללמוד איתי משחק.

וזה מצחיק כי שנינו לא חשבנו שזה הכיוון של התנועה של החיים שלנו. 

חשבנו שהדרך המשחקית שלנו תיגמר בסוף הקורס הזה.

אבל אז הבנתי בעזרתו של המורה למשחק שסוף סוף הגעתי למקום שהוא שלי וחבל לוותר על זה כל כך מהר.

וגם המלאך האדמוני הבין שנכון שהוא מוזיקאי אבל הוא גם שחקן והוא גם מוצא את מקומו בבית ספר אימפרו ברמת גן.

וזה מה שרציתי באיזשהו מובן. בשבילו ואולי גם קצת בשבילי. שנלמד ביחד לשחק עם החיים. אבל פתאום כשזה נהיה ממשי נבהלתי. כי אם הוא ירצה רחוק ואני ארצה קרוב ואני אאלץ להתבונן בו מקרוב מתרחק ממני הלב שלי ישרף. 

נוודית יחפה בלונדון

אני הנוודית היחפה, אני רגילה לקחת את הרגליים שלי וללכת כשמגיע הרגע להיפרד. ומול המראה שהוא מציב בפניי אני אאלץ להתבונן בעתיד הקרוב לא מעט. וזה מדהים ומפחיד באותה נשימה.

דיברנו על העתיד ונהיה אינטנסיבי. הוא אמר לי שאנחנו קודם כל חברים וזה חשוב שנזכור. ואז הוא אמר שהוא יכול להעריץ אותי גם מרחוק. ואני לא רציתי שיעריץ אותי מרחוק. רציתי שיאהב אותי מקרוב. אמרתי לו את זה והוא הרגיש לי פתאום רחוק.

כמה רגעים לפני אמרנו שנהיה ביחד ביום כיפור ואז הרגשתי דחויה ושאלתי אותו אם הוא רוצה שנהיה או לא ושיגיד לי עכשיו. הוא אמר שהוא לא יודע ואני ברחתי משם. נסתי על נפשי. 

ופתאום מצאתי את עצמי בדרום תל אביב עם תיק ומלא שקיות מזיעה. ולא הבנתי איך הגעתי מלונדון הקרירה למצב הזה.

הבנתי שאני צריכה יותר רכות בחיים, לעצמי. כי המעברים חדים לי.

חזרתי הביתה ועישנתי ג'וינט קטן אחרי שבוע וחצי שלא. הפסקתי לגמרי ובשלושה שבועות האחרונים יצא לי לעשן כמה פעמים. אבל לא באותה אינטנסיביות כמו בעבר ואני גאה בעצמי. למרות שאם המשפחה שלי תדע שקצת חזרתי לעשן הם ממש לא יאהבו את זה אבל בחרתי להיחשף אז הנה אני. מחפשת את האיזון בין הקצוות שבתוכי.

פתאום הנווד היחף נדד לתודעה שלי. ניהלתי איתו שיחה שלמה בתוך הראש שלי. סיפרתי לו הכל. נזכרתי כמה קל לי לספר לו דברים. כמה הוא מבין אותי בלי שאני בכלל צריכה להשתמש במילים. איזה כיף שיש לי מוזה כזאת בחיים.

הרבה זמן לא הרגשתי את המוזה מטיילת ככה בתוכי.

בחודשים האחרונים בקושי כתבתי. במיוחד מאז שהמלאך האדמוני נכנס לחיי. פחדתי לתת מילים לאהבה הזאת. הקדשתי את האנרגיה שלי בליצור את הבית הזה כדי שאוכל לצקת בו את עצמי. והנה המוזה חוזרת בדמותו של הנווד היחף. כמה מפתיע וכמה לא מפתיע.

כתבתי ושלחתי לנווד היחף.

מוזה

זמן מה לא באת לבקר

לרגע לא שכחתי את שמך

העיניים שלך משתקפות

באינסוף צורות

בצלמך ובדמותך

משתנה ללא הרף

חולפת על פניי

לרגעים נצחיים

בחלל ובזמן

ונודדת

הרחק הרחק

מזוג עיני

שני נהרות

המבקשים להתאחד

עם זוג עיניים נוספות

בים הגדול

האוקיינוס של התודעה

מים ואש

רגש ותשוקה

בוראים ביחד

אהבה

בדמות חיים

ובחיים

אני פוגשת אהבה

בדמות אדם

הוא אמיתי

חי ונושם

אני רואה אותו

רואה אותי

עמוק לתוך נשמתי

ופתאום אני נתקפת בהלה

מכל האינטימיות הזאת

ואני רוצה לחרב את הכל

עם יצר ההרס העצמי שלי

הקול שאומר לי

לברוח

לפני שאני אתמכר לביחד הספציפי הזה

כי אני בכלל רגילה 

לאהוב מוזות

שמתגלמות בבני אדם

ואף פעם לא בוחרות להישאר איתי ביחד

יותר מרגעים נדירים וספציפיים 

במימד החלל והזמן

הזמנתי אותו להתקרב אליי

לאט 

לאט

ובזהירות

כי ראיתי וחוויתי כבר אינסוף לבבות שנשברים

ואני כבר לא ידעתי אם יש גבול 

בין משחק למציאות

והתחלתי לספר לו את הסיפור שלי

לאט ומההתחלה

על הדרמה שמתחוללת בי

מחול הנשמות הנצחי 

עם הנוודים היחפים שאני אוהבת ומשאירים לי פירורים של אהבה

בכל מיני צמתים

ואיך תמיד אני בוחרת דווקא במי שלא בוחר בי

ונשרפת באש האהבה

ונולדת מחדש לתוך עצמי

הנוודית היחפה 

ואולי אני כבר לא זוכרת איך לבחור במי שבוחר בי בחזרה

מאז אותו הרגע עברו כבר חודשיים פחות או יותר

והוא מזמין אותי להתאחד

פעם 

ועוד פעם

ועוד פעם

ובכל פעם אני מקלפת עוד שכבה

לאט

לאט

אבל תכלס אנחנו כבר עמוק בעמוקים 

אני אוהבת אותו והוא אוהב אותי

וזה כל כך נעים ביחד

למה אי אפשר שהרגע הזה ישאר לתמיד?

אני בוכה והוא מחבק אותי

ואומר שהפגיעות שלי יפה

ואם אני רוצה ומרגישה בטוחה אני מוזמנת להביא עוד מהפגיעות הזאת

וזה רק גורם לי לבכות עוד יותר

כי הוא ממוסס לי את מנגנוני ההגנה

ופתאום אני מוצאת את עצמי עירומה

בגוף ובנשמה

הוא רואה עליי הכל ואומר שאני יצירת מופת

אני בוכה עד שנגמרות לי הדמעות

ואז צוחקת

והוא מחייך אליי

כמו גבר שרואה את הדבר הכי יפה בעולם

והרגע הזה הוא נצחי וחולף

זאת התנועה של החיים

זה הדבר הכי יפה והכי כואב 

קודם הייתי איתו

עכשיו אני כותבת לבן על גבי שחור

על זכרון של רגע בזמן

שכל כך רציתי להיאחז בו

ועכשיו הוא הפך להיות עוד רגע שחלף בנהר של החיים

הלכתי ממנו מבלי להביט לאחור וקצת רציתי לא לחזור לעולם

הגעתי הביתה ונשכבתי על המיטה

נזכרתי ברגע בחלל ובזמן

בו אמרת לי שאתה משתמש בקנאניס בתור יועצת

ופתאום ראיתי את החיוך שלך שכבר כמעט שכחתי ממנו 

וחשבתי לעצמי שבטח אם היית יודע שלא עישנתי שלושה חודשים היית גאה בי

ועכשיו אני מוצאת את האיזון ומאפשרת לעצמי להיוועץ מבלי להיאחז או שזה הסיפור שאני מספרת לעצמי

ואולי בכלל לא אכפת לך ממני וממעשיי בעולם

הפכת להיות כל כך רוחני עבורי מאז שכתבתי את זך

שכבר כמעט שכחתי שאתה אדם אמיתי עם שם ופנים ואתה מוזה בשבילי

ופתאום נזכרתי בעיניים האלה שלך שאני רואה בהן הכל ולא כלום

ועישנתי אחרי שבועיים שלא

הרגשתי את התודעה שלי נודדת

מחוץ לחלל ולזמן

עד אלייך, מוזה אהובתי

סיפרתי לך את כל הסיפור

ואת הקשבת לי

לאט ובסבלנות

והזכרת לי שכל משולש הוא קדוש 

והכל משקף לי אותי 

ונזכרתי איזה נעים זה

לאהוב אותך  

מבלי להזדקק לחום גופך

לרקוד את ריקוד אהבתי האינסופית כלפייך

מחול הנשמות הנצחי

מוזה  

מסתורית ופלאית

חידתית

משתנה ללא הרף

אני רואה 

אותי בך

ואותך בי

I'm like a bird

בשיחה הוא שאל אותי מי זאת לושקין ומי זאת לונה. הבנתי שלושקין היא הילדה הפנימית שלי, זאת שקרו לה כל הדברים שקרו לי, זאת שלמדה איך לסגת לתוך העולם הפנימי שלה ולברוא את כל העולם בתוכה. זאת שלמדה לא לתקשר עם הסביבה. להיות בשקט. להתבונן. להיות הרואה ואינה ניראת.

ולונה היא הילדה הנצחית שזורחת את האור שלה ומאירה את הדרך לכל הנשמות התועות. לונה היא ההתגלמות הטרנספרסונלית שלי, מי שאני מעבר לסיפור האישי. 

והמסע שלי הוא ללמוד איך לעשות לשתיהן מקום בתוכי. להקשיב גם ללושקין וגם ללונה, לשמוע מה הן מבקשות ממני. לונה חיכתה לרגע הזה כל חיי והמתינה בסבלנות לרגע המתאים, ולושקין קצת מפחדת מהמאורע, לפגוש את כל המלאכים יחד במקום אחד. אבל היא גם מאוד רוצה לקבל את כל האהבה הזאת. היא פשוט מפחדת להיות שם לבד. שאף אחד לא יבוא לחגוג את האהבה שהיא אני. 

אז הבנתי שאני חייבת לה את זה. ללושקין, ילדת השמש, הירח והכוכבים. אני חייבת לעשות את האירוע הזה בשבילה. שתרגיש כמה היא אהובה בעולם הזה. ומותר לה לזרוח את האור שלה, זה לא בא על חשבון אף אחד.

 

שלחתי לו מייל לפני שטסתי. הזמנתי אותו להשקה של האתר. לא חשבתי שהוא באמת יבוא, אבל הרגשתי שאני חייבת להזמין אותו כי בכל זאת הוא הנווד היחף ואני הנוודית היחפה.

לא שלחתי לו מייל כבר כמה חודשים. השתדלתי להתרחק ממנו תודעתית. כבר כמעט שכחתי איך הוא נראה. בפעם האחרונה שבה פגשתי בו באנושיותו הוא היה מאוד מרוחק. אפילו לחבק אותו לא היה אפשר. 

ואז כשהייתי בלונדון הוא ענה לי למייל והיה דווקא נחמד. הוא כתב לי שהאתר שלי מרשים, והנווד היחף דובר אמת אז זה סימן טוב. היה לי נעים להרגיש את האנרגיה שלו דרך המילים. הוא אמר שהוא כנראה לא יבוא אבל מי יודע. מי יודע. הלוואי שכן. 

הזמנתי את כל האהובים שפגשתי במסע של הנוודית היחפה. התלבטתי אם להזמין משפחה והחלטתי שלא. לא מתאים לי לערבב בין המשפחה הקוסמית למשפחה הביולוגית. אני רוצה להרגיש לגמרי בנוח באירוע הזה. גם בכלל קצת נלחצתי מכל המעמד ושקלתי לוותר על ההשקה הזאת.

אבל אז דיברתי עם המרפא הפצוע. היה לנו עוד פעם קצר בתקשורת והוא רצה שנפתור את זה ואני גם רציתי. הוא ממש רוצה להיות גבר נוכח בחיים שלי, ואני הבנתי שזה עוזר לי שהוא אומר שהוא מחויב אליי כי במשך המון שנים הוא היה בשבילי הגבר הנעלם. וחיפשתי אותו בכל הגברים שפגשתי. ומצאתי אותו בנווד היחף שהולך וחוזר והולך ממני. אז הנוכחות שלו היא ריפוי בשבילי. ואני רואה את התהליך שהוא עובר בתוך האהבה הקוסמית שלנו וזה משמח את הלב שלי. אני מרשה לו לאהוב אותי מקרוב, עם גבולות ששומרים על שנינו.

 

מותר לי להיות מי שאני, אני מרשה

בצהריים של ערב יום כיפור התגעגעתי מאוד למלאך האדמוני. עבר יום מאז הבוקר שבילינו ביחד ואז הלכתי ממנו ברוח סערה ופתאום הרגשתי שאני ממש זקוקה לנוכחות הפיזית שלו. הוא לא דיבר איתי והנחתי שהוא לא רוצה שאני אבוא אבל בכל זאת כשנסעתי לארוחה המפסקת לקחתי איתי בגד ים ומברשת שיניים למקרה שהוא יזמין אותי להתאחד איתו.

בארוחה פגשתי את אור הילדה הקוסמית שלי שהרגישה אותי מעבר למילים וחיבקה אותי כמעט בלי הפסקה. רציתי שהיא תהיה הילדה האמיתית שלי ושתבוא איתי הביתה אחרי הארוחה ונתחבק ונשחק ביחד באהבה, אבל היא ילדה קוסמית ויש לה הורים ארציים אז נפרדתי לשלום ממנה ומכל המשפחה והתקשרתי למלאך האדמוני אחרי הארוחה ואמרתי שאני אשמח לתקשר כי יצאתי ממנו מבולבלת. 

הוא אמר שהוא אוכל עם אחותו ויתקשר עוד חצי שעה ואני הבנתי שביום כיפור הזה אני אעשה חשבון נפש עם עצמי ולא אשחק איתו באהבה. 

נסעתי בלב כואב לכיוון דרום, לבית שלי ביפו.

הוא התקשר ובטלפון בכיתי מלא והוא היה איתי. אמרתי לו שאני בתהום ללא תחתית והלב שלי כואב. הוא היה הכי מתוק. הוא שאל אותי למה לושקין זקוקה. לא רציתי להגיד לו. הוא אמר לי שמותר לי לשמור דברים לעצמי. אמרתי לו שאני מתגעגעת ולא יודעת למה, ואני רוצה שהוא יחבק אותי אבל מה הטעם לבקש את מה שאי אפשר לקבל. 

הוא אמר לי שלא תמיד מקבלים את מה שרוצים אבל זה טוב לבטא, והוא איתי עכשיו בדרך שלו. הוא הנחה אותי במדיטציה עד שהכאב התחיל להתפוגג, וטיגר קרישנה התיישב עליי והתחיל לגרגר.

הלכתי לים והשלכתי את כל מה שלא משרת אותי. השלכתי את הכעס שלי על גברים שנוטשים אותי. ביקשתי להזכיר לעצמי שאני תמיד מאוחדת באהבה עם הזכר האלוהי שבתוכי. 

ישבתי בים עד שהשמש שקעה. חזרתי הביתה ורציתי לחטוא את החטא הראשון לשנה הזאת – להיפגש עם הנווד היחף 2, האקס היפיפה שלי, שהוא לא בדיוק אקס. 

הרגשתי שאני רוצה לעשות את זה כי אני פוגשת פגיעות מול המלאך האדמוני, ובגלל זה אני מרגישה שזה חטא,  אז חיכיתי עם המפגש איתו לרגע אחר שבו ארגיש שלמה עם עצמי.

בדרך כלל כשאנחנו נפגשים זה מתגלגל ליחסי מין. לא הפסקתי לאהוב אותו מהרגע הראשון שראיתי אותו. היינו זוג במשך חצי שנה ונפרדתי ממנו כי הוא היה מבולבל מדי ופחד להתמסר לאהבתי. 

הוא נסע רחוק מכאן ואני עברתי תקופה בקפה שפירא וחקרתי אינטימיות עם המתאמן הנצחי וכתבתי את זך. 

ואז הוא חזר ושוב התאחדנו והוא שוב נסע ונשבר לי הלב.

ואז אבא שלו מת אז הוא חזר לישראל ונפגשנו כבר אחרי שהכרתי את המלאך האדמוני ואמרתי לעצמי שהפעם אני לא אשכב איתו כי זה מבלבל אותי ואני אוהבת גבר אחר. 

אבל אז נפגשנו והוא סיפר לי על המסע שלו בערבות נפאל והמוות של אבא וכל מה שהוא עבר. והוא היה כל כך יפה וכל כך אהבתי אותו וכשהוא התקרב וליטף אותי וחייך אליי את החיוך המתוק שלו שכחתי את כל מה שאמרתי לעצמי לפני ורקדתי איתו את ריקוד האהבה כאילו לא נפרדנו מעולם.

סיפרתי למלאך האדמוני ופחדתי שהוא לא ירצה שנמשיך אבל הוא הזמין אותי לישון איתו ורקדנו את ריקוד האהבה שלנו שהוא שונה וייחודי וספציפי.

ומאז התאהבתי בו עוד קצת ועוד קצת בכל פעם שהלבבות שלי התאחדו.

ולא שמעתי דבר מהנווד היחף 2. 

כעסתי עליו למרות שנעים לי מאוד עם המלאך האדמוני. לא הבנתי מה הקטע שהוא נעלם למרות שהוא כאן. חשבתי שכבר הבנו שאנחנו חברים. 

לא פשוט לאהוב בנים, כשאני בלונדון אני אוהבת סנאים, חבל שאין אותם בתל אביב

ואז הילדה הקוסמית שלנו עשתה לי טריק והזמינה אותי לשיעור יוגה שהיא ידעה שגם הוא יהיה בו ולא אמרה לי כי היא ידעה שאני כועסת עליו.

ואחרי השיעור הוא אמר לי שלום ואני אמרתי שלום ושלחתי חץ ללב שלו. הוא לא רגיל לקבל ממני חיצים. הוא רגיל לקבל אהבה בלי תנאים. לכן כששלחתי לו חץ הוא התבלבל ושאל אותי למה אני בדיס.

אמרתי לו שהוא נעלם לי וזה כאב למרות שאני כבר רגילה ואז הוא הרגיש ממש רע כי הוא התמודד עם הרבה שיט ופשוט הוא לא רגיל לשתף אז הוא נעלם בלי להתכוון. הוא אמר שהוא רוצה להיות חבר שלי וביקש שאני אגיד לו כשהוא מעפן ואמרתי לו שאם הוא רוצה להיות חבר אז הוא יודע איך ליצור איתי קשר ולי נמאס להיות היחידה שזוכרת את האהבה הזאת.

המורה ליוגה שכנראה קצת מאוהבת בו כמו כל בנות ישראל והעולם ראתה שאנחנו באינטימיות וזה לא הזיז לה כי עד שהוא בא לשיעור שלה היא לא תוותר על השיחה שאחרי. היא שאלה אם אפשר להצטרף. לא אמרתי כלום והוא קצת שתק ואז אמר לה כן. ואני קמתי והלכתי בתנועה של כולו שלך. זה לא המשחק שאני משחקת בו כבר. 

בלילה שלחתי לו הודעה וכתבתי לו על הכאוס שפגשתי בתוכי לנוכח דמותו. וסיפרתי לו שיש את המלאך האדמוני ואני אוהבת אותו. ויש בינינו גבול במיניות כי אני רוצה להתעמק במקום אחד ואיתו זה מביא המון כאב לב לפתוח את הלב ואת הגוף ואת התודעה ואז להיפרד. 

התנהל בינינו דיאלוג פואטי בהתכתבות בווטסאפ ומאז הוא נהיה קצת יותר נוכח. כשהייתי בלונדון הוא שלח לי הודעה על פודקאסט של ראם דאס שהוא שמע על יוגה של מערכות יחסים והוא דיבר שם על משולשים אז הוא חשב עליי.

והיה לי נעים שהוא נזכר בי בהקשר של משולשים והקשבתי לפודקאסט שהיה מעניין וקבענו שניפגש ונדבר על משולשים כשאחזור לארץ ישראל. 

כשהרגשתי חסרה מהמלאך האדמוני רציתי להרגיש את זרועותיו של הנווד היחף 2 שתמיד מרגשות לי את הלב. כי הוא כל כך כל כך יפה. מבפנים ומבחוץ. שלפעמים המילים מתבלבלות לי מרוב שהוא יפה. 

אבל אז החלטתי שאני אחכה קצת עם המפגש איתו והגיתי במשולשים ויצרתי חפיסה של קלפי משולשים כדי שעוד אנשים יוכלו לחקור את המשולשים. עכשיו אני כותבת את ספר הביאורים ומורידה לקרקע את תיאוריית המשולשים. אולי אני אכתוב על זה פוסט בזמן אחר.

נשארתי בבית עם אלייזר השותף ששם מיתרים לגיטרה שלו אחרי הרבה זמן שהיא הייתה מושבתת והוא ניגן ושרנו והיה נעים. ואז הוא הלך לפגוש את אחותו וחזר עם אישה שהתבררה כעוד ילדה קוסמית שלי על פני האדמה. זאת ידידה שלו שלאחרונה הם התחילו לחקור אינטימיות עם מגע והם קבעו לעשות טריפ פטריות והציעו לי להצטרף. ואני חשבתי שזה יכול להיות מעניין לחקור משולשים באופן הזה אז אמרתי כן.

קבענו להתעורר קצת לפני שהשמש עולה. אני קמתי והם לא.

בשש וחצי כשהשמש כבר עלתה הערתי אותם.

אכלנו פטריות. לא אכלתי הרבה. לא רציתי לעוף גבוה מדי. בכלל לא תכננתי את הטריפ הזה, הוא פשוט קרה. 

הלכנו לים והתודעה שלי נפתחה כמו מניפה. זה היה חזק. כל היופי פעם סביבי. לא יכולתי לדבר. הסתכלתי עליהם והרגשתי אוטיסטית. 

קלטתי שכולנו אוטיסטים וזה הצחיק אותי. ואז התחלנו לתקשר. היה נעים. לנוע התוך המשולש. 

נשארנו בים עד שנהיה חם מדי והם רצו לאכול עוד פטריות אז חזרנו לביתנו. התלבטתי אם לאכול עוד והחלטתי שלא. הייתי גאה בעצמי שאני בוחרת באיזון. כי יש לי נטייה לקחת דברים לקצה. והפעם הרגשתי שאני רוצה להיות נוכחות מאזנת לעצמי ולשתי הנשמות היפות והכאוטיות האלה. 

ניגנו ושרנו והיה מאוד נעים. בדרך כלל אני מתביישת לשיר ליד אנשים. עם אלייזר לקח זמן לקול שלי להיפתח. עברנו תהליך. לאט לאט אפשרתי לעצמי להישמע מולו. ועם הילדה הקוסמית שנקרא לה בת הים הקטנה הרגשתי מאוד בטוחה. היה לי כיף להיות אמא שלה.

זאת לא פעם ראשונה שאני פוגשת במסע נוודית יחפה שמזכירה לי את עצמי בשלב מוקדם יותר במסע. וזה מפגיש אותי עם איזה דיסוננס פנימי בין הרצון להתמסר לאמהות ולאמץ אותה לזרועותיי, כי הכמיהה לאמהות בוערת בליבי, לבין הרצון לשחרר ולתת לה להיות נוודית יחפה בלעדיי. כי היא לא באמת הילדה שלי. והפרטנר שלי, אב ילדיי, לא בנמצא, למרות שהייתי רוצה שהוא יהיה.

ואז אני קצת כועסת על הילדות האלה, שמפגישות אותי עם הכמיהה הלא ממושמשת – לפגוש את הפרטנר של חיי. ולדעת, מעבר לכל ספק.

עם בת הים הקטנה מצאתי איזון. אפשרתי לעצמי לאהוב אותה כמו אמא שאוהבת את הילדה שלה, לרגע אחד. ודרכה נזכרתי מה הדבר שהתגעגעתי אליו. התגעגעתי לילדה שלי שעוד לא נולדה. והודיתי לה על הזכות לאהוב אותה כמו ילדה, בלי האחריות הכרוכה בדבר.

אימצתי אותה עמוק לליבי וליטפתי אותה כשהיא בכתה והודיתי למלאך האדמוני שעזר לי להיזכר שאני שלמה גם בלעדיו. 

אהבה לאור יום

אחרי המסע הזה שלחתי הודעה לנווד היחף 2. הרגשתי שיש לנו הרבה על מה לדבר ועכשיו אני שלמה בתוך עצמי ואני מוכנה לזה. 

בבוקר הוא ענה לי קצת לפני שיצאתי להרפתקה במס הכנסה לפגוש פקיד שומה כדי שיסביר לי איך אני יכולה למשוך את כספי הפיצויים שהצטברו לי בקרן הפנסיה. הוא הסביר לי שאני צריכה לבקש טופס בשם 161 מכל עבודה שעבדתי בה ואז לקבוע שוב פגישה והוא יחשב לי את הסכום ואת אחוז המס שאני צריכה לשלם. נשמע לי מאוד בירוקרטי אבל זה יעזור לכך שאני אקבל כסף שיעזור לי לשלם על החיים שעולים הרבה כסף במיוחד בתל אביב העיר הכי יקרה בעולם, ובמיוחד שנרשמתי ללימודים שעולים הרבה ובדיוק נכנסתי שוב למינוס.

בדרך חזרה מקרית הממשלה הנווד היחף 2 אמר לי שהוא התחיל לחשוב על ארוחת צהריים ושאל אם אני רוצה להצטרף. ירדתי מהאוטובוס ליד הבית שלו והלכתי. בדרך ניסיתי להיזכר בקוד לכניסה לבניין שלו ולא הצלחתי. לפעמים קורה לי שאני שוכחת כשאני מתרחקת ממנו בתודעה. כשבאתי האצבעות שלי זכרו את התנועה. הוא פתח לי את הדלת והיה יפה ולא שלי וזה כבר לא כאב. 

הכנו תפוחי אדמה מטוגנים עם פטריות ותרד ובצל ושום ברוטב קארי חרדל וסלט קיסר טבעוני עם רוטב ממשק ברזילי.

אכלנו ודיברנו והיה נעים וכשסיימנו לאכול הרגליים שלי קצת נגעו ברגליים שלו והרגשתי כמה מהר זה יכול להתגלגל ליחסי מין. אבל נשמתי והתמקדתי בחיבור האנושי וסיפרתי לו על המחקר משולשים שלי ועל הפחד מאינטימיות והיה כיף להיות פשוט חברים. לא היה קינוח בביתו והוא לא אמר לי להביא למרות ששאלתי מה להביא והוא אמר כלום, ושנינו אוהבים לקנח את הארוחה במשהו מתוק ורצוי שיהיה בו שוקולד.

הוא הכין לנו שייק לקינוח שהיה טעים ואני קצת פחדתי מעצמי שעדיין בא לי לגעת בו למרות שהוא לא שלי וגם המלאך האדמוני לא שלי אבל הוא כן איתי ואני בוחרת באהבה הזאת. ואז הוא אמר שהוא צריך לנסוע לתקן את הקורקינט ואני שמחתי שיש גבול בזמן למפגש הזה כי הרגשתי איך בקלות אנחנו יכולים להיסחף לריקוד אהבה.

התקשרה אליי הטבעונית הסביבתנית שהיא חברה חדשה והזמינה אותי לנסוע איתה להרפתקה בקדיתא כי יש שם הופעה, וקצת קסם לי הרעיון של לנסוע רחוק כי תל אביב תמיד מרגישה לי דחוסה ואני מנצלת כמעט כל הזדמנות לצאת ממנה, אבל בדקתי בוייז וראיתי שזה יקח 3 שעות ורק המחשבה עייפה אותי ואז המלאכית האדמונית היפיפיה שלחה לי הודעה והציעה להיפגש וכבר הרבה זמן שניסינו להיפגש ולא הצלחנו אז אמרתי לה כן וקבענו להיפגש בבית קפה בצפון העיר.

חיבקתי את הנווד היחף 2 חיבוק ארוך. הוא היה בלי חולצה והיה לי נעים מאוד להרגיש את חום גופו. הייתי גאה בעצמי שאני הולכת ממנו בלי להיסחף.

הרפתקה לונדונית

יצאתי מביתו והתקשרתי לטבעונית הסביבתנית. אמרתי לה שההרפתקה של קדיתא לא תקרה היום אבל אני יכולה להיפגש איתה לקראת הערב, ונסעתי להיפגש עם המלאכית האדמונית היפיפיה שהייתה יפה ועצובה. 

וקצת שימחתי אותה אני חושבת ודיברנו על בנים ועוד כל מיני דברים והיא עישנה ואני עישנתי קצת איתה אבל לא הרבה ואז היא נסעה להופעה של חבר שלה ואני הלכתי לטבעונית הסביבתנית.

ישבנו אצלה ושתינו בירות ודיברנו על הרפתקאות של נוודיות יחפות. היא הכינה פופקורן עם זעתר שהיה טעים. וגם היא הייתה עצובה אבל אני חושבת שגם אותה שימחתי אותה עם הנוכחות שלי כי היא מוצאת בי הרבה השראה. הזמנתי אותה להשקה. היא שמחה על ההזמנה ואמרה שהיא תבוא.

הרגשתי שהיא הייתה רוצה שאני אשאר שם עוד הרבה ובדיוק ברגע הזה הבנתי שהגיע הזמן ללכת. ככה זה. הייתי עייפה והיה יום ארוך ובכלל חשבתי שאני יוצאת מהבית כדי לפגוש את פקיד השומה ולחזור הביתה ופתאום כל מיני הרפתקאות פגשו אותי וזה היה כיף לנוע ככה ולהרגיש את עצמי נוודית יחפה בעירי. 

הגעתי הביתה והייתי קצת רעבה והתלבטתי אם ללכת לישון ככה או להכין לעצמי משהו לאכול.

פתחתי את המקרר וראיתי מלא ביצים אז הכנתי חביתה מקושקשת והכנתי גם טחינה וחתחתי פלפל. בהתחלה לא רציתי לאכול לחם אז אכלתי עם פתחתי חבילה של פריכיות אורז שהיו ממש לא קריספיות אז חיממתי לי פיתה ועד שהפיתה הייתה חמה החביתה התקררה ולא היה מדהים אבל שבעתי.

ראיתי מחברות שחורות שזאת סדרת דוקו מדהימה על רונית אלקבץ שמזכירה לי את עצמי בקטע אחר, ואני גם קצת מפחדת שאנחנו חולקות את אותו גורל וגם אני אמות בגיל מוקדם. נרדמתי בערך באמצע הפרק האחרון.

בלילה חלמתי חלומות מוזרים. התעוררתי עם רסיסים. רציתי לחזור לישון ולחלום על עולמות רחוקים שבהם יש מרבדים כחולים מעופפים בשמיים בדמות ציפורים.

הסתכלתי על השעון שבטלפון וראיתי שהשעה 10:55. קמתי.

שתיתי קפה.

סידרתי את המזוודה.

שמתי את הבגדים המלוכלכים במכונת כביסה.

אמרתי לעצמי שהיום אני לוקחת את היום באיזי, ולא שופטת את עצמי על דבר.

תרגלתי יוגה אחרי איזה שבוע וחצי שלא. נזכרתי שזה נעים לי. ואני אוהבת לתרגל. וזה פשוט שקשה לי להביא את עצמי לפעולה אבל ברגע שאני מתחילה זה זורם ממש נפלא.

סיימתי את התרגול ותליתי כביסה.

הכנתי ארוחת צהריים טופו מטוגן עם ירקות ברוטב סויה עם קצת סוכר ורוטב פטריות ויצא טעים להפליא.

הוספתי עוד קצת בלאגן על המצב הקיים.

אכלתי תוך כדי שסיימתי לראות את הפרק האחרון של מחברות שחורות ואז תהיתי מה לעשות עם עצמי.

הסתכלתי על כל הבלאגן מסביבי ורציתי לראות עוד איזה דבר. לברוח עוד קצת מהחיים שלי ולצלול לעולמות רחוקים של דמויות שהן לא אני. לא מצאתי מה לראות ולא התחשק לי להתמודד עם המשימה של לנקות את הבית. אני מאשימה את אלייזר בכל מה שקורה פה, אבל בא לי שיהיה נעים ותכלס זה גם הכאוס שלי ולא רק שלו והוא הכין לי ולבת הים הקטנה אוכל ושטף כלים לפני שנסע לירושלים הבנויה.

דחיתי את המשימה הזאת למחר כי לא בא לי על זה והיום אני לא שופטת את עצמי על דבר.

התחלתי לכתוב מילים. הפוסט הראשון של הבלוג. חשבתי עליו עוד כשהייתי בלונדון. 

דמיינתי שאני אכתוב על לונדון ועל כל מה שעובר עליי בזמן הטיול, אבל קרה כל כך הרבה מאז שחזרתי שזה כבר נראה רחוק.

וזה מה שחי בי עכשיו.

עכשיו השעה 19:27. כתבתי במשך כמה שעות ולא יצאתי מהבית בכלל. החלטתי לוותר על ארוחת הערב עם המשפחה. נמאס לי לעשות בדיקות קורונה בשביל לפגוש את המשפחה שלי. אני לא יודעת כמה זמן אני אדבוק במחאה הזאת כי זה כן חשוב לי אבל ממש מוציא לי את החשק כל הלחץ קורונה במשפחה. זה פירק לנו את המשפחה באיזשהו מובן. וזה מקומם אותי.

אני לא מאשימה אף אחד. זה ברור שיש מלא חרדה קיומית במשפחה והקורונה מתלבשת על החרדה. זה פשוט כואב לי שזה מה שנהיה מהאנושות. כל כך מפחדים מהמוות שבוחרים להתבודד. ואם רוצים להתקרב צריך להוכיח שאין לי איזה וירוס למרות שאני מרגישה בריאה. ונמאס לי להתעסק בחולי כל הזמן. במיוחד עכשיו שנדמה שהעולם שכח מהקורונה ורק אצלנו במשפחה זה עוד נשאר. אז אני נשארת איתי. את הערב שבת הזה אני אחגוג עם עצמי.

אני יושבת בסלון בבית היפואי שלי וטיגר קרישנה כאן איתי.

ועכשיו גם יש בי איזה געגוע למלאך האדמוני המתוק. שהייתי שמחה להיות איתו ועם המשפחה שלו שעושה לי תחושה של בית, ואז להתחבק איתו וללכת יחפה על האדמה בכפר.

אבל בזכות זה שאני לא איתו עכשיו המילים האלה נכתבו, ואני מודה לו על המוזה שהוא מגלם בחיי באנושיותו. שהוא אמיתי ואפשר להתגעגע אליו ואז גם להתאחד, ברגעים מסוימים, כשזה מרגיש מדויק לשנינו. וכמה נפלא זה שאפשר להתגעגע וגם להרגיש שלמה איתי, הנוודית היחפה. לושקין השלמה. 

כמו עץ, ככה אני. אישה. אלה מהלכת על פני האדמה. עם שורשים עמוק באדמה וענפים שמתפתלים לאינסוף כיוונים בכאוס הרמוני יפיפה עד לשמיים