אתמול הלכתי עם סבתא שלי לזיכרון בסלון. בשנים האחרונות היא מספרת את הסיפור שלה בכל מיני פורומים מעניינים. אני משתדלת להצטרף אליה כשאני יכולה. זה מדהים איך בכל פעם מחדש שאני שומעת את הסיפור הוא פוגש אותי במקום אחר. הפורום היה נורא מעניין – זה היה בבית של פרופסור לפסיכולוגיה קוגניטיבית, מרצה בבינתחומי ומנהל את תחנת הרדיו שלהם, ומגיש תכנית רדיו בכאן תרבות. כל האנשים היו אקדמאים וסבתא שלי מרגישה הכי בבית בקרב אנשים מהסוג הזה. יצא ממנה חלק שידעתי שהוא קיים אבל אף פעם לא ראיתי אותה ככה. ראיתי כמה היא סקרנית- כל היום שומעת תכניות על תרבות וקוראת ספרים והולכת להרצאות, ופתאום סתם לחוות אותה בשיחת חולין על תכנית רדיו בכאן תרבות גרמה לי לראות אותה באור אחר. הצלחתי לראות כמה תשוקה יש לה, היא נראתה לי פתאום נורא צעירה.

אני לא אספר לך את כל הסיפור על איך סבתא שלי שרדה את השואה, אבל כן אגיד שבסיפור שלה יש כל כך רגעים מכוננים בין חיים ומוות, ואיך כל פעם היא בחרה בחיים והחיים בחרו בה. בהרצאה היא אמרה שהיא הרגישה כל כך הרבה פעמים שהיא קרובה למות, והיום היא מסתכלת על מה שהיא בנתה ומבינה שכל זה היה יכול לא להיות אם בכל אחד מאותם רגעים היא לא הייתה מצליחה. 

אני לא יודעת אם סיפרתי לך אבל כל החיים שלה החלום שלה היה שהסיפור שלה יהפך לסרט, וכשהייתי בת 12 טסתי איתה ועם אבא שלי ודוד שלי לעיר שהיא הייתה בה ועשינו סרט דוקומנטרי. יש לה תמונה אחת עם אח שלה, שלמה, שנספה בשואה. התמונה צולמה בשדרה עם עצים בעיר לבוב שבה היא גדלה. חזרנו לאותו מקום והצטלמנו באותה פוזיציה, אני והיא. בכל ההרצאות שהיא מעבירה, בסוף ההרצאה היא מעבירה בין האנשים את שתי התמונות. אני לא יודעת להסביר במילים כמה גאווה חשתי כשהיא הוציאה את התמונה הזאת. הרגשתי שזה ניצחון החיים. הודיתי על הזכות להיות העדות החיה לניצחון שלה. לעבור את כל מה שהיא עברה ואז לחזור עם הנכדה שלה לאותו המקום ולהוכיר תודה על מה שהוא היה בשבילה, ועודנו. היא מקדישה הרבה מהזמן שלה על הנצחת הסיפור האישי שלה בגלל שהבטיחה לאמא שלה שאחרי שהיא תלך עדיין יזכרו את שלמה. אני מעריצה אותה על זה. אני מעריצה אותה שהיא מלמדת אותי על אומץ, על נחישות, על הבחירה בחיים. 

בסוף ההרצאה הפרופסור שאל אותה מה המסר שהכי חשוב לה שיזכרו, והיא ענתה שהיא רוצה שידעו שאנשים יכולים להיות כל כך רעים ושלא ניתן לזה לקרות שוב. 

הבנתי אותה, הבנתי שבעקבות הסיפור חיים שלה זאת המסקנה שהיא הגיעה אליה. הבנתי איך היא מתמלאת אושר בלראות איזה חיים נקיים מדאגות אנחנו יכולים להרשות לעצמנו, וכמה היא לא רוצה שאף אחד שוב ידע את הזוועות שהיא עברה.

המסר שאני לוקחת מהסיפור שלה הוא אחר. לאורך כל הסיפור אני רואה איך היא הדמות הראשית בסיפור חייה, איך היא כל פעם ידעה איך להיות במקום הנכון בזמן הנכון, איך היא הייתה כזאת מדהימה ששווה לסכן את החיים בשבילה כי אי אפשר פשוט לתת לה למות, כמה תושיה הייתה לה. אני מסתכלת על האישה המתוקה הזאת, בת 84, ורואה פשוט אישה ראויה להערצה, ושואבת ממנה השראה להיות גיבורה בחיי הכל כך שונים מהחיים שלה, מתוך הבנה שבלעדיה לא הייתה לי הזכות לחוות את עצמי ככה.